בג"ץ 11301/04 ג'לאל אבו חיט נ. שר הפנים

השופט א' גרוניס:

1.העתירה שלפנינו עניינה בבקשה להעניק לעותרת 2 (להלן - העותרת) אשרת ישיבת ארעי במסגרת הליך לאיחוד משפחות.

2.העותר 1, שהוא אזרח ישראלי, נישא ב-18.5.97 לעותרת, שהינה אזרחית מרוקו. לבני הזוג ילדה אחת שנולדה בישראל. בחודש אוגוסט 1997, עם כניסת העותרת לישראל, הגישו בני הזוג בקשה לאיחוד משפחות. ביום 6.5.98, כחודש לאחר שניתנה לעותרת אשרת עבודה ושהייה למשך 6 חודשים, יצאה היא למרוקו. למעט ביקור קצר בן שבועיים שערכה בישראל בשנת 1999, שהתה העותרת במרוקו למעלה משלוש שנים, עד ליום 6.7.01. מששבה העותרת לישראל והביעה את רצונה להשתקע כאן, ניתנה לה בשנית אשרת שהייה ועבודה. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 18.2.02, יצאה העותרת שוב מן הארץ. בחלוף 8 חודשים, הוגשה בקשה לאשרת כניסה עבור העותרת. הטיפול בבקשה זו ארך מספר רב של חודשים והעותרת שבה לארץ אך ביום 29.7.03. משפג תוקף אשרת התייר שהוענקה לעותרת עם כניסתה לארץ, לא טרחה היא להסדיר את מעמדה, ושהתה בארץ שלא כחוק למעלה מ-8 חודשים. במהלך חודש יולי 2004 פנתה העותרת שוב למשרד הפנים בבקשה לאיחוד משפחות. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 2.1.05, הונפקה לעותרת אשרת שהייה ועבודה לפרק זמן של 6 חודשים. בעתירה זו מבקשים העותרים כי שר הפנים יעניק לעותרת אשרת ישיבת ארעי, וכן כי יילקח בחשבון, לצורך תקופת ה"הליך המדורג" לקבלת אזרחות, פרק הזמן שחלף מאז אושרה לראשונה הבקשה לאיחוד המשפחות, היינו בשנת 1998.

3.לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיב באנו לכלל דעה כי דין העתירה להידחות. הענקת אזרחות לבת-זוגו של אזרח ישראלי, מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב-1952, כפופה לשיקול דעתו של שר הפנים. במסגרת שיקול הדעת הנתון לו, החליט המשיב על נוהל ה"הסדר המדורג" (ראו למשל, בג"ץ 7139/02 עבאס-בצה נ' שר הפנים , פ"ד נז(3) 481). ההתקדמות במסגרת הסדר זה והמעבר בין שלב לשלב בו עד לקבלת מעמד של קבע בישראל, מותנים, בין היתר, בהמשך קיומו של התא המשפחתי בישראל. העותרת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מרכז חייה בשנים האחרונות היה בישראל. העותרת לא שהתה בתחומי המדינה פרק זמן משמעותי כדי שתינתן לה אשרת ישיבת ארעי. לא זו אף זו, הנסיעות התכופות ופרקי הזמן הממושכים בהם שהתה העותרת במרוקו, אינם עולים בקנה אחד עם הכוונה להשתקע במדינה. אמת, זמן רב חלף לו מאז הוגשה לראשונה הבקשה לאיחוד משפחות והעותרת טרם זכתה למעמד של קבע או לכל הפחות למעמד של תושבת ארעית בישראל. עם זאת, כפי שציינו, הגורם לכך נעוץ, בהתנהגות העותרת. בנסיבות אלה אין עילה לקבוע, כי יש להתחשב בתקופה מאז ניתנה לראשונה לעותרת בשנת 1998 אשרת שהייה ועבודה בישראל.

4.תוך כחודשיים ממתן פסק דין זה צפויה להסתיים אשרת השהייה הזמנית של העותרת. המשיב הודיע בתגובתו כי בחלוף ששת החודשים, שתחילתם ביום 2.1.05 (עם מתן אשרת שהייה ועבודה), ובהנחה שמרכז חייה של העותרת יהא בישראל, כי לא יחול שינוי בקשר הנישואין וכי לא תהא מניעה בטחונית או פלילית, תאושר הבקשה לאיחוד משפחות והעותרת תקבל רישיון לישיבת ארעי. הרישיון האמור יוארך מידי שנה, בהנחה שהתנאים הנזכרים ימשיכו להתקיים, ובסיומו של תהליך היא תזכה לאזרחות ישראלית. לאור הנתונים שציינו באשר לתקופה שמאז שנת 1998 ולאור האמור בתגובתו של המשיב, ברי כי אין יסוד לעתירה.

5.אשר על כן, העתירה נדחית.