פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
11345/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
העותרים:
1. סומא חרוב
2. עפאנה וליד
3. פתחיה חרוב
נ ג ד
המשיב:
שר הפנים
עתירה למתן צו על-תנאי
החלטה
העותרת 1 הינה אזרחית ישראל והעותר 2 הינו תושב האיזור. בשנת 2001 נישאו השניים וביום 6.1.02 הגישו בקשה לאיחוד משפחות (להלן: הבקשה ). משרד הפנים דחה את הבקשה נוכח החלטת הממשלה מיום 12.5.02, אשר קובעת כי בעת הזו לא תטופלנה בקשות לאיחוד משפחות (להלן: החלטת הממשלה ). נגד החלטת משרד הפנים לדחות את בקשת העותרים הוגשה העתירה שבפנינו.
ביום 26.7.04 הודיע בא-כוח העותרים כי בקשתם של העותרים לאיחוד משפחות אושרה וכן כי ניתנה לעותר 2 אשרת שהייה בארץ למשך שנה. כן ציין בא-כוח העותרים בהודעתו כי אשרת השהייה האמורה איננה כוללת רשות לעבוד. לפיכך, ביקש בא-כוח העותרים כי מפקד אזור הדרום יצורף לעתירה כמשיב, על מנת שייתן טעם מדוע לא תינתן לעותר 2 רשות לעבוד בישראל.
ביום 22.11.04 הוגשה תגובת משרד הפנים להודעת העותרים. בתגובתו טוען משרד הפנים כי ההיתר לעבוד בארץ הוא סעד חדש, אשר לא נתבקש במסגרת העתירה. עוד טוען משרד הפנים כי היתרי השהייה שמוציא המפקד הצבאי באיזור אינם מתירים כשלעצמם עבודה בישראל. כן ציין משרד הפנים כי על מנת שהעותר 2 יוכל לעבוד בישראל, על מעסיק מקומי לפנות לשירות התעסוקה בבקשה מתאימה, בהתאם לכללים הרגילים החלים ביחס למי שמבקש להעסיק אדם שאיננו בעל מעמד של תושב ישראל.
נוכח אישור בקשתם של העותרים לאיחוד משפחות, קיבלו העותרים את הסעד המבוקש בעתירה. לפיכך, העתירה מוצתה ואין עוד מקום לדון בה. אם ברצונו של העותר 2 לקבל היתר לעבוד בישראל, עליו לפעול כאמור בתגובת המשיב.
אשר על כן, העתירה נמחקת.
ניתן היום, ד' בטבת התשס"ה (16.12.2004).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת