בג"ץ 11384/03 אלי נחום נ. שירותי בריאות כללית

בעתירה זו מבקש העותר כי נבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, נקבע כי פיטורי העותר בטלים, ונורה על החזרתו לעבודה, או לחלופין על תשלום פיצויים.

העותר, טכנאי רנטגן במקצועו, הועסק משך שנים במכון הרנטגן בבית חולים "השרון", כעובד של המשיבה. העותר פוטר בשנת 1995, בשל "מעילה באמון" מאחר ועל-פי טענת המשיבה, הועסק העותר במקביל לעבודתו במשיבה גם במכון רנטגן פרטי, והשתמש לצורך עבודתו במכון בציוד של בית החולים. כמו כן נטען כי העותר גנב מספר ג'ריקנים ובהם חומר צהוב מבית החולים לשימושו של אותו מכון. בעקבות הפיטורים, הוגשה תביעה על-ידי העותר וההסתדרות לרשות השיפוט ההסתדרותית המחוזית, בטענה כי הפיטורים נעשו בניגוד להוראות חוקת העבודה, המורה לטענתם כי ניתן לפטר עובד בשל מעילה באמון רק אחרי שזה "נמצא אשם". לטענתם, התיבה "נמצא אשם" מחייבת הליך נפרד שיבדוק את התשתית הראייתית להאשמות, ואין די באפשרות להגיש הליך לרשות השיפוט לאחר הפיטורים. תביעתם נדחתה, וכך גם הערעור שהוגש לרשות השיפוט הארצית. על פסק הדין של רשות השיפוט הארצית, המהווה פסק בוררות, הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בקשה לביטול פסק בוררות. הבקשה נדחתה, והערעור שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה נדחה אף הוא. בית-הדין ניתח באופן מפורט ומקיף את ההוראות הרלבנטיות בחוקת העבודה וקבע כי:

"לאור נוסח ההוראות השונות של חוקת העבודה, ... מהות ההליכים בהם מדובר, והעובדה כי מעילה באמון או מעילה בתפקיד לא נכללו בגדר עבירות משמעת שלגביהן מתקיים הליך משמעתי פורמלי, אנו מגיעים למסקנה כי התשובה לשאלה האם נדרש הליך פורמלי של הוכחת 'אשמה' ברשות השיפוט, לפני פיטורי עובד מחמת מעילה באמון או מעילה בתפקיד, היא בשלילה.

כבכל מעשה פיטורים, על המעביד לנהוג בתום לב ותוך הישענות על תשתית ראייתית ראויה... ברור, שאם לא יעשה כן המעביד, עלול הדבר לגרור אחריו סעדים כנגדו בבית הדין לעבודה או ברשות השיפוט, בדבר תוקפם של הפיטורים והתוצאות המשפטיות של התנהגותו הבלתי ראויה של המעביד. כמו כן נדגיש כי בנסיבות אלה ניתן יהיה להעביר אל המעביד את נטל ההוכחה בדבר תקפם של הפיטורים" .

על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הוגשה עתירה זו.

דין העתירה להידחות על הסף. כלל הוא שבית משפט זה אינו מהווה ערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בפסיקותיו רק כאשר נפלה בהם טעות משפטית מהותית, וכאשר הצדק מחייב את התערבותו (ראו: בג"צ 525/84 חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' , פ"ד מ(1) 673). ענינו של העותר נדון בפני שתי הערכאות של בית הדין לעבודה, אשר נתנו פסקי דין מפורטים ומנומקים, ואין מתקיימות במקרה זה אותן נסיבות חריגות המצדיקות במקרים יוצאי דופן את התערבותנו בהכרעותיהם.

זאת ועוד; פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן ביום 14.9.1999, והעתירה הוגשה רק ביום 29.12.03, למעלה מארבע שנים מאוחר יותר. לפיכך, העתירה לוקה בשיהוי ניכר, במיוחד בשים לב לכך שאחד הסעדים המבוקשים בעתירה הינו החזרת העותר לעבודה. הסבריו של העותר לענין השיהוי לא הניחו את דעתנו, ולפיכך דין העתירה להידחות על הסף גם מן הטעם שהעותר השתהה בהגשתה.

מטעמים אלו, העתירה נדחית.