בג"ץ 11568/05 עמרו נאיף נ. שר הפנים

עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר 1, להעניק מעמד של תושבות או אזרחות בישראל לעותרת 2 - אזרחית ירדנית, עקב נישואיה לעותר, שהינו תושב מזרח ירושלים, בעל רישיון לישיבת קבע בישראל ואבי בתם בת 5 חודשים. כן מבקשים העותרים כי תקוזז התקופה שהמתינו בני הזוג לאישור הבקשה מן ההליך המדורג אותו מבוקש לאשר.

העותרים טוענים, בין היתר, כי הטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות הוקפא עקב קיומה של הנחייה מטעם ראש הממשלה להקפיא את כל ההליכים לבדיקת בקשות של אזרחי מדינות ערב להסדרת מעמדם בישראל מכוח איחוד משפחות, והם מבקשים כי בית משפט זה יורה על ביטול ההנחייה. לטענתם, לאחר החלטת הממשלה מיום 12.5.02

ביחס לתושבי האזור

ולאחר חקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג- 2003 (להלן: הוראת השעה ), החליט ראש הממשלה להקפיא גם הסדרת מעמדם של אזרחי מדינות ערב כפי שנעשה ביחס לתושבי האזור, וזאת ללא כל עיגון בדין. טענתם זו מבססים העותרים על כתבה עיתונאית.

בתגובתם מציינים המשיבים כי המסגרת הנורמטיבית לבחינת הבקשה הינה חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל )

ולפיכך דין העתירה להידחות על הסף, באשר הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. כן נטען בתגובה כי אין בסעדים הנוספים המבוקשים בעתירה והמתייחסים להנחיה הנטענת כדי להשפיע על טענת הסמכות, מאחר שהם נגזרים מהסעד העיקרי המבוקש בה.

דין העתירה להידחות על הסף. כאמור בתגובת המשיבים, חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000 (להלן: חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים ) קובע בסעיף 12 לתוספת הראשונה כי ענייני מינהל האוכלוסין מצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. בין עניינים אלה מונה הסעיף החלטות של רשות בעניין אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה. מאחר שהעותר 1 הינו בעל רישיון לישיבת קבע בישראל, הרי שהעתירה עניינה במתן רישיון קבע לישיבה בישראל לבת זוגו, לפי חוק הכניסה לישראל. עניינם של העותרים מצוי אפוא בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים, והוא יהיה מוסמך, כמובן, לדון במכלול טענות העותרים (ראו למשל בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים , פ"ד נו(5) 950, 956 – 957).