פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בג"ץ
1159/02
בפני:
כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ
העותרים:
1. שאול ויסמן
2. עדי ויסמן
3. יואב הכט
4. זהר דרורי
5. דרור בצלאל
6. עדי וישטוק
נ ג ד
המשיבים:
1. ראש הממשלה
2. שר האוצר
3. שר העבודה והרווחה
4. מנהל המוסד לביטוח לאומי
בקשה למתן צו להוצאות
החלטה
העותרים הגישו עתירה התוקפת את המדיניות הכלכלית של הממשלה בעניין תשלום קיצבאות ילדים, ובמיוחד את הגדלת הקיצבאות למשפחות ברוכות ילדים שלהן חמישה ילדים או יותר, באמצעות חוק הביטוח הלאומי התשנ"א 2000 (תיקון מס' 41) (סיוע למשפחות ברוכות ילדים) התשס"א-2000. עוד קודם שהסתיים הדיון בעתירה התקבל בכנסת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו-2004) התשס"ג-2003. חוק זה הביא, בין היתר, לשינוי במדיניות מתן קיצבאות הילדים ובכך ייתר את המשך הדיון בעתירה. עקב כך מחקו העותרים את עתירתם, אך עודם עומדים על חיוב המשיבים בהוצאות העתירה.
החלטתי לדחות את העתירה משיקולים אלו: ראשית, במישור הפורמלי, לא נראה כי קיים קשר בין הגשת העתירה לבין התוצאה – שינוי החוק, כך שעל פי המבחנים שנקבעו בבג"ץ 842/93, אל נססרה נגד שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4)217, ובשורה של החלטות לאחריו, אין העותרים זכאים להוצאותיהם.
אולם הנימוקים בגינם אין העותרים זכאים להוצאות במקרה זה הם, לדעתי, מהותיים ורחבים יותר: העותרים פנו לבית המשפט כאקט של הבעת עמדה, אולי אף מחאה, ציבורית. איש מהם לא נפגע ישירות באופן אישי ממדיניות הממשלה. (מלבד הפגיעה הקיימת בכל אזרח מעצם קיומו של תקציב מוגבל, כאשר הפניית משאבים לאפיק מסויים) מפחיתה את כמות המשאבים הפנויים לשימוש באפיק אחר). העתירה שימשה, איפוא, בידם ככלי להבעת עמדה ויצירת לחץ על רשויות השלטון בנושא שקיים לגביו ויכוח ציבורי. ניהולו של מאבק שכזה דורש מן המעורבים בו השקעה של זמן ולעיתים גם של כסף. זהו טיבם של הליכים משפטיים, ועל מי שיוצא לדרך זו להביא בחשבון את תוצאותיה האפשריות.
מטרתו העיקרית של החיוב בהוצאות משפט היא למנוע חסרון כיס מבעל דין אשר טענותיו נמצאו צודקות. לעיתים, בעיקר במצבים בהם עומד אזרח "קטן" מול רשויות השלטון או גופים רבי עוצמה, מובאים בחשבון גם שיקולים סוציאליים: בית המשפט, כמו גם החברה האזרחית ככללה, שואף למנוע מצבים בהם נמנעת מאזרחים פרטיים האפשרות לעמוד על זכויותיהם אך ורק בשל חוסר יכולת כלכלית, והוצאות המשפט עשויות לעיתים להוות מכשיר המסייע להשגת איזון ביניהם. אולם במה דברים אמורים? במצבים בהם נדרש אדם להילחם על זכויותיו, להיאבק את מאבקו שלו, ולא כאשר הוא ממנה עצמו כשליח ציבור.
המבקשים במקרה זה אינם עונים על דרישות אלו: הצדק אינו מצוי דוקא באמתחתם ותוצאות הדיון אינם מהוות "ניצחון" שלהם. העותרים נשאו, כאמור, דגל של מאבק עקרוני, ולא עתרו כנגד עוול שנגרם להם עצמם. במצב זה, על העותרים לשאת בתוצאות מאבקם, ותוצאות אלו כוללות גם את עלותו הכספית.
נוכח האמור החלטתי לדחות את הבקשה לתשלום הוצאות.
ניתנה היום, י"ז באלול
תשס"ג (14.9.03).
חגית
מאק-קלמנוביץ', שופטת
ר ש מ ת