בג"ץ 1177-24 בג"ץ 1177-24

השופט ד' מינץ:

לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של משיב 1, בית הדין הרבני הגדול מיום 29.6.2023, אשר דחה את ערעורה של העותרת על פסק דינו של משיב 2, בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 7.11.2022.

1.על פי האמור בעתירה ובנספחיה, העותרת ובן זוגה לשעבר התגרשו זה מזו בשנת 2007. בבית הדין האזורי התבררה תביעת האיש לאכיפת הסכם הגירושין (להלן: הסכם הגירושין או ההסכם) מאותה שנה, בו נקבעו הוראות שונות, בין היתר לעניין חלוקת הרכוש המשותף בין הצדדים. בתוך כך נקבעו בהסכם הוראות לעניין המועד שבו יימכר בית המגורים של השניים (להלן: הדירה) ותתחלק התמורה ביניהם; והאופן שבו יתחלקו השניים ברווחי השכרת יחידה נפרדת שנקבע כי האיש יבנה בקומה השנייה של הדירה לאחר הגירושין (להלן: היחידה הנוספת או היחידה). בסופו של דבר הייתה זו העותרת אשר בנתה את היחידה הנוספת.

2.בפסק דינו קבע בית הדין הרבני האזורי כי העותרת זכאית לקבלת מחצית מעלות הבנייה של היחידה; כי האיש זכאי לקבל מחצית מתשלומי השכירות בגין היחידה; וכי יש לבצע פירוק שיתוף בדירה בהתאם לאמור בהסכם הגירושין. כן צוין כי במהלך הדיון הושגה הסכמה לפיה העותרת תרכוש את חלקו של האיש בדירה. לבסוף הורה בית הדין על עריכת שמאות לצורך הערכת רכיבי העלויות השונים ושווי הדירה.

3.העותרת הגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי לבית הדין הגדול, ובו טענה כי לא היה מקום להורות על פירוק שיתוף מיידי תוך התעלמות מאחד מסעיפי ההסכם שבו הוסכם כי הדירה תימכר רק עם סיום פירעון המשכנתא, כאשר מועד זה טרם הגיע. עוד טענה העותרת כי שגה בית הדין האזורי בקבעו כי היא זכאית לקבל רק מחצית מתשלומי השכירות בגין היחידה הנוספת.

4.ערעור העותרת נדחה בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 29.6.2023 על פי דעת הרוב. בית הדין נדרש הן לכוונת הצדדים בעת החתימה על הסכם הגירושין והן לפרטי הוראות ההסכם, בקבעו כי לא נמצאה עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי. כן צוין כי העותרת עצמה הסכימה לרכוש את חלקו של האיש בדירה. בנוסף נקבע כי לא נמצאה עילה להתערב בקביעה בדבר חלוקת שכר הדירה מהיחידה הנוספת. בדעת המיעוט נקבע כי קיימת סתירה בין הוראות ההסכם השונות, ועל כן היה נכון להגיע לפשרה לגבי הפער הכספי שנוצר בין עמדת העותרת לעמדת האיש.

5.מכאן לעתירה שלפנינו, בה נטען כי בית הדין הרבני נתן את פסקו בניגוד לכללי הלכת השיתוף האזרחיים ובניגוד לחובה לפסוק בנושאי ממון לפי הדין האזרחי; בה חזרה העותרת על טענותיה לפני בית הדין הרבני בדבר מועד פירוק השיתוף ותשלום דמי השכירות בגין היחידה הנוספת; וכן טענה כי לא היה מקום להורות על מינוי שמאי שהציע את שירותיו בשכר טרחה גבוה במיוחד.

6.הלכה היא, כי בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין הרבניים, וכי "התערבות בית משפט זה בהחלטות בתי דין דתיים מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, של סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר" (בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259, 278 (2006)). מקרה זה אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הרבני האזורי הכריע במחלוקת שהתעוררה בין העותרת ובין האיש בקשר לפרשנות ההסכם, ולא נפל פגם גם בהכרעת בית הדין הרבני הגדול כי לא קיימת עילה להתערבות. לא למותר לציין כי בית הדין הרבני הגדול נדרש לפרטי הוראות ההסכם ולכוונת הצדדים ואף התגלעה מחלוקת בין הדיינים בקשר למשמעותם של אלה. העובדה שלצד זאת נמצאים נימוקים הלכתיים החופפים לדין הכללי אין משמעותה כי בתי הדין הפעילו בעניינם של העותרת והאיש את הדין הדתי לבדו (וראו למשל: בג"ץ 4392/21 פלוני נ' בית דין הרבני האזורי, פסקה 21 (3.10.2021)). העובדה כי בית הדין הורה על עריכת שמאות לצורך הערכת שווי הדירה והעלויות השונות גם כן תומכת במסקנה זו. על כך יש להוסיף כי העתירה לוקה גם באי-צירוף האיש הנדרש לעתירה, ודינה להידחות אף מטעם זה לבדו.

העתירה נדחית אפוא.