בג"ץ 1180/11 צוהייב אבו שמה נ. בית המשפט הצבאי לערעורים באיזור יהודה ושומ

השופט א' רובינשטיין:

א.

עניינה של העתירה - בקשת העותר לבטל את פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים (הנשיא אל"מ משניות) בעד"י 2076/10 מיום 9.10.10, שבגדרו הורה בית המשפט הצבאי לערעורים להחמיר בעונשו.

ב.

כנגד העותר הוגש לבית המשפט הצבאי יהודה כתב אישום שייחס לו עבירות של סחר בציוד מלחמתי, ולאחר ניהול הוכחות הורשע במיוחס לו. אלה עיקרי הפרשה בה הורשע העותר: בחודש מרץ 2008 מכר לשני אחרים אקדח בראונינג במחיר 10,000 ₪, וכן 300 כדורים במחיר 10 ₪ לכדור; בחודש מרץ 2009 מכר לאדם אחר אקדח מסוג בראונינג וכן 100 כדורי אקדח, תמורת 1,500 דינר. אקדח אחרון זה הועבר על ידי הרוכש לאחיו, וזה ביצע באמצעותו פיגוע ירי לעבר רכב ישראלי, שכתוצאה ממנו נפגע אחד מנוסעי הרכב במרפקו. העותר הורשע ביום 9.6.01 על ידי בית המשפט הצבאי יהודה (השופט רס"ן דורני) בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט הצבאי גזר ביום 27.6.10 על העותר 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בגובה 4000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו; כן הורה כי הנשק נשוא התיק יחולט. ערעור התביעה על חומרת העונש התקבל על-ידי בית המשפט הצבאי לערעורים; בית המשפט לערעורים בא לכלל מסקנה כי יש להחמיר בעונשו של העותר, תוך שהוא משקלל את חומרת העבירות, את רמת הענישה המקובלת, את הכחשת העותר את המעשים ואת העובדה שלא נטל אחריות בגינם. עונשו של העותר הועמד איפוא על 30 חודשי מאסר בפועל; יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

ג.

בעתירה נטען, כי בית המשפט הצבאי לערעורים התעלם מנסיבותיו האישיות של העותר, לרבות גילו הצעיר ועברו הנורמטיבי. הוסף, כי קביעתו של בית המשפט הצבאי לערעורים שיש להחמיר בעונשו של העותר בין השאר משהחליט לנהל הליך הוכחות, אינה מתיישבת עם זכותו הבסיסית למשפט הוגן. לבסוף ביקש העותר להשיג על נוהג התביעה להסתפק בבקשה כללית להחמרה בעונש תחת בקשה לעונש מדוד.

ד.

אין בידינו להיעתר למבוקש. הלכה היא, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ועל פסקי דין של בית המשפט הצבאי לערעורים (בג"ץ 2375/99 שריף מיסק נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (לא פורסם)). התערבות כאמור מתוחמת לשאלות שאינן במדרג הערעורי הרגיל, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק ומקרים חריגים אחרים המצדיקים מתן סעד מן הצדק (בג"ץ 10416/05 אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה (לא פורסם); בג"ץ 3450/06 דויב נ' המפקד הצבאי (לא פורסם)). טענות העותר כולן הן טענות ערעוריות "רגילות", ואין מקום כי בית משפט זה יידרש להן, בפרט כאשר מדובר בטענות שעניינן חומרת העונש, שגם לא היה כלל נדרש אליהן בהיררכיה השיפוטית הפלילית הרגילה בגלגול שלישי (ראו והשוו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם ); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה ( לא פורסם)). גם לגופם של דברים לא מצאתי מקום להתערבות. לאחר שנתן דעתו למכלול השיקולים סבר בית המשפט הצבאי לערעורים כי יש ליתן את עיקר המשקל לחומרת העבירות ולסיכון הטמון בהן. לא נפל בכך פגם. העבירות חמורות, והסיכון הפוטנציאלי וזה שהתממש מעידים על הסכנה הנובעת מהן. לבסוף יצוין, כי בית המשפט הצבאי לערעורים עמד בפסק דינו על זכותו של העותר לנסות להוכיח את חפותו ולנהל משפט; וכידוע בכגון דא, זכות דיונית זו עומדת לנאשם עד תום, אך אם מוכרע הדין להרשעה, אין "הנחה" של נסיבה לקולה, כמו זו המובאת בחשבון בהודאה בשל חסכון הזמן השיפוטי והתביעתי. בית המשפט הצבאי לערעורים לא החמיר בעונשו של העורר כיון שלא הודה במעשים, אך לא נהג בו כפי שהיה נוהג במי שנטל אחריות למעשיו, קרי, לזקוף זאת לזכותו כנסיבה לקולה.

ה.

לא נוכל איפוא להיעתר לעתירה.