בג"ץ 1198/06 יוסף חלף נ. בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

השופט א' א' לוי:

1.

הורי העותר וששת אחיו (הם משיבים 8-3 בעתירה שבפנינו), הלכו לבית עולמם מבלי להשאיר אחריהם צוואה. עיזבונם כלל חלקת אדמה שעליה נבנו שני מבנים. האחד שימש למגורים ואילו האחר שימש כבית-כנסת. העותר ואחיו פנו לבית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה בבקשה למתן צו ירושה בנוגע לעיזבון הוריהם, שהסתמך על הסכם אליו הגיעו. וזה היה עיקרו של ההסכם:

"הוסכם בין האחים .... כי בית ההורים ברח' חגי 32 פ"ת גוש 6390 חלקה 129 יעבור בירושה [לעותר] .... הוסכם בזאת כי בית-הכנסת "בית-ישראל" הנמצא בשטח הבית

בגוש 6390 חלקה 129 ברח' חגי 32 פ"ת ינוהל ע"י בני כל המשפחה לדורותיהם" .

בנובמבר 1996 אישר בית-הדין הרבני האזורי את ההסכם כלשונו, ונתן לו תוקף של צו ירושה. בשנת 2001 הגישו משיבים 8-3 לבית-הדין תביעה בגדרה טענו כי ההסכם כמוהו כחוזה מתנה, שבמסגרתו וויתרו על חלקם בירושה לטובת העותר. המשיבים הוסיפו, כי הם הסכימו לוותר על חלקם בעיזבון הוריהם, רק לאחר שסוכם בין האחים כי בנו שומר המצוות של העותר, ימשיך להתגורר בבית ההורים ויקיים את בית-הכנסת. לטענתם, הפר העותר את ההסכם בכך שהביע כוונה למכור את בית ההורים, ובינתיים השכירו לאנשים זרים המפריעים לקיומן של תפילות. לאור זאת, התבקש בית-הדין להורות על ביטולו של חוזה המתנה. בתשובה לכך, ביקש העותר לדחות את התביעה הואיל ולמתנה לא נילווה תנאי מתלה כלשהו.

בית-הדין האזורי דחה את תביעת המשיבים לביטול ההסכם, תוך שקבע כי עיון בו מעלה כי בית-הכנסת והמגרש הצמוד לו לא ניתנו לעותר במתנה, והם שייכים לכלל היורשים. בהתאם לכך, הורה בית-הדין לרשם המקרקעין לציין במרשם כי בית-הכנסת והשביל המוביל אליו שייכים לאחים כולם. באשר לטענת המשיבים כי העותר השכיר את הבית לאנשים זרים, ציין בית-הדין האזורי, כי בביקורו במקום מצא כי איש אינו מתגורר בדירה. יחד עם זאת, במטרה למנוע הפרעה עתידית מצד השכנים, פסק כי המשיבים רשאים להקים מחיצה גבוהה בין שטח בית-הכנסת לבית המגורים, וכי עלות בנייתה של המחיצה תחול על שני הצדדים בחלקים שווים.

2.

על פסק-דינו של בית-הדין האזורי ערער העותר לפני בית-הדין הרבני הגדול. בערעורו טען כי בית-הדין האזורי חרג מסמכותו כאשר נדרש לתביעתם של המשיבים. לטענתו, עניינה של התביעה היה הפרת חוזה, והסמכות לדון בה נתונה לערכאה אזרחית בלבד. לגופם של דברים טען העותר, כי בית-הדין האזורי שגה בפרשנות שהעניק להסכם, לפיה כוונתם של הצדדים היתה לפצל את הבעלות בחלקה. לבסוף, הלין העותר על כך שבית-הדין העניק למשיבים סעד של פיצול החלקה בעוד שהסעד אותו ביקשו היה ביטולו של ההסכם בשל הפרה לכאורית שלו. בית-הדין הגדול דחה את הערעור, תוך שקבע כי בית-הדין האזורי הגיע להכרעתו בדרך של פרשנות ההסכם, סמכות הנתונה לו לאור היותו זה שנתן להסכם תוקף של פסק-דין.

3.

העותר, הממאן להשלים עם תוצאה זו, הגיש עתירה זו שבפנינו בה מבקש הוא כי נורה על ביטולו של פסק-הדין. העותר שב ומייחס לבית-הדין הרבני חריגה מסמכות, פגם אותו הוא תולה בשניים: ראשית, בכך שבית-הדין חרג מסמכותו בפרשנות השגויה שהעניק להסכם בסוגיית הבעלות על בית-הכנסת ובית-המגורים. שגיאתו של בית-הדין מתבטאת, להשקפת העותר, בהתעלמותו מעמדתם האחידה של כל בעלי הדין לפיה הוסכם כי שני המבנים מהווים יחידה אחת שתועבר לבעלותו. שנית, נטען כי

בית-הדין חרג מסמכותו בהוראתו ביחס להקמת המחיצה, הואיל וסמכות שכזו אינה נתונה לו. שכן, אין כל קשר בין הקמת המחיצה לבין התביעה שהוגשה לבית-הדין, וממילא אין לה קשר לפרשנותו של ההסכם. עוד טוען העותר, כי הקמתה של מחיצה כאמור צריכה להיעשות בהתאם לחוקי התכנון והבנייה, שאף הם אינם בגדר סמכותו של בית-הדין. לבסוף, נטען כי אף הטלתן של עלויות הקמתה של המחיצה על העותר חסרת בסיס היא, הואיל ולבית-הדין אין כל סמכות לפסוק חיוב מסוג זה במסגרת הליכים לפי חוק הירושה.

4.

עתירה זו הוגשה בשיהוי ניכר, למעלה מ-13 חודשים לאחר שניתנה ההחלטה בבית-הדין הרבני הגדול, שיהוי שאפשר ודי בו, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה (בג"צ 4077/92 אבישר נ' שר הפנים פ"ד מז(2) 837; בג"צ 3731/95 שמואל סעדיה

נ' לשכת עורכי הדין ,

לא פורסם ; בג"צ 6131/06 גני מאורות המעיין בע"מ נ' שר הפנים , טרם פורסם).

זאת ועוד, כידוע, אין בית-המשפט הגבוה לצדק יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי-הדין הדתיים. התערבותו מצומצמת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו- (ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין האזורי רחובות , פד"י מח(3) 1, 6-8; בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד מו(3) 423; בג"צ 2598/02 טופז נ' בית הדין הרבני הגדול , לא פורסם). טענותיו של העותר, המשיגות על דרך פרשנותו של בית-הדין את ההסכם, אינן נופלות בגדר אף אחד מהמקרים המפורטים לעיל, ויש לדחותן על הסף.

בית-הדין העניק את פרשנותו להסכם במסגרת שיקול הדעת השיפוטי המסור לו, ונסיבות העניין אינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה.

4.

עם זאת, ההוראה האופרטיבית של בית-הדין האזורי להקמתה של המחיצה דורשת בירור מעמיק יותר. לפיכך, ניתן בזאת צו על תנאי המורה למשיבים ליתן, בתוך 45 ימים, טעם מדוע אין לבטל הוראה זו. בתום מועד זה יוחלט בדבר המשך הטיפול בעתירה.