בג"ץ 1200-24 בג"ץ 1200-24

השופט ד' מינץ:

במוקד העתירה טענות העותרת, מועצה מקומית אורנית, בדבר היעדר סמכותה של משיבה 2, הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: רשות המים), להטיל קנסות באיזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש). בשל כך התבקשנו להורות בין היתר, כי כללי המים (קביעת כמות מוכרת), התשע"ו-2016 שנקבעו על ידי מועצת רשות המים, אינם חלים באיזור יהודה ושומרון; כי רשות המים אינה מוסמכת להורות על סנקציות נגד העותרת המצויה בתחומי איו"ש; וכי החלטות שונות שניתנו בעניינה של העותרת על ידי רשות המים ועל ידי משיב 1 (להלן: קמ"ט מים) ניתנו בחוסר סמכות והן בטלות.

1.ברקע לעתירה, תביעה כספית שהוגשה על ידי משיבה 3, מקורות חברת מים בע"מ (להלן: מקורות) נגד העותרת בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 42293-06-23) בגין דרישה לתשלום חובות העותרת למקורות בסך של למעלה מ-7,000,000 ש"ח, בשל צריכת מים שסיפקה המועצה לתושביה כספק מים. בכתב הגנתה טענה העותרת בין היתר כי מדובר בחובות הנסמכים על תעריפים, תחשיבים וקנסות שנערכו על ידי רשות המים, ושהוטלו לטענתה בחוסר סמכות ובניגוד לדין שחל באיו"ש. ביום 4.12.2023 קבע בית המשפט המחוזי כי על פניו טענות העותרת נגד רשות המים, אשר כלל אינה צד להליך, שייכות באופן מובהק לתחום המשפט המינהלי. לפיכך התבקשה העותרת להבהיר מדוע לא תנקוט הליך מתאים שבו תעלה את טענותיה בהקשר זה בתקיפה ישירה. ביום 21.12.2023 ביקשה העותרת לעכב את ההליכים נוכח כוונתה לפעול באפיק המינהלי. ביום 26.12.2023 קבע בית המשפט המחוזי כי העותרת תגיש הודעת עדכון עד ליום 11.2.2024 בנוגע להגשת עתירה בעניינן של החלטות הרשות. כן נקבע כי קדם משפט יתקיים ביום 26.2.2024 במסגרתו תידון בין היתר סוגיית היחס שבין התביעה האזרחית שהוגשה לבין התביעה שתוגש.

2.מכאן לעתירה שלפנינו, בה נטען כאמור כי רשות המים היא הגורם המוסמך לקביעת תעריפי מים וביוב ודמי מים בתחום מדינת ישראל, אך היא איננה מוסמכת לעשות כן באיו"ש. העותרת טענה כי רק חלק מהוראות החוק אומצו והוחלו על הרשויות באיו"ש, באופן שבו לרשות המים ולקמ"ט מים אין סמכות להטיל קנסות בגין אי-דיווח כפי שהושתו על העותרת. בנוסף התבקש קיום דיון דחוף בעתירה, כאשר צוין כי דחיפותה של עתירה זו נובע מההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי. לעתירה צורפה פנייה מיום 5.2.2024 לרשות המים ולקמ"ט מים, בה התבקשה עמדתם בדחיפות עד ליום 7.2.2024, נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי הורה לעותרת על הגשת עדכון עד ליום 11.2.2024.

3.דין העתירה להידחות על הסף נוכח היעדר מיצוי הליכים כיאות. כלל הוא כי בטרם הגשת עתירה לבית משפט זה, על העותר מוטלת החובה להקדים ולפנות לרשות המוסמכת ולאפשר לה לשקול ולהגיב לטענותיו. על מנת לעמוד בדרישת מיצוי ההליכים על העותר ליתן לרשות שהות מספקת לבחון את נושא הפנייה, לגבש את תשובתה ולהשיב תשובה עניינית (וראו מיני רבים: בג"ץ 267/21 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר האוצר, פסקה 3 (24.1.2021); בג"ץ 7889/23 גרייב נ' המפקד הצבאי – פיקוד מרכז, פסקה 2 (1.11.2023); בג"ץ 5673/22 אברהם יצחק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פסקה 3 (29.8.2022); בג"ץ 1049/24 מהדרין בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 7 (8.2.2024)). בענייננו פנתה העותרת לרשות המים ולקמ"ט מים רק ביום 5.2.2024, בציינה כי היא מצפה למתן מענה בתוך יומיים בלבד, ואצה רצה לה הדרך להגיש את עתירתה ביום 8.2.2024. אין מדובר כלל בנסיבות שבהן ניתן לומר כי עמדה העותרת בחובתה למיצוי הליכים, ודאי לא בהתחשב באופי טענותיה כבדות המשקל להיעדר סמכות.

אוסיף כי לא ירדתי לסוף דעת העותרת כיצד לעמדתה, העובדה כי בהחלטת בית המשפט המחוזי צוין כי עליה להגיש "הודעת עדכון" עד ליום 11.2.2024 בדבר ההליך שנקטה, יוצרת דחיפות כלשהי, שלא לומר בהילות, המצדיקה סד זמנים כאמור שיש בו משום ויתור על מתן הזדמנות לרשויות לגבש את התייחסותם. זאת אף מבלי להתייחס לכך שמהמועד שבו ניתנה החלטה זו ביום 26.12.2023 חלפו למעלה מחודש ימים. העותרת מצפה כי הן הרשויות והן בית המשפט "ירקדו לפי החליל שלה", יתייחסו "בבהילות" לכלל בקשותיה ו"יעמדו דום" נוכח דרישותיה. לא כך ראוי שבעל דין יתנהל, קל וחומר בעל דין שהוא עצמו רשות מינהלית. ראוי היה במקרה זה להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה, אלא שעה שמדובר ב"העברה מכיס לכיס" אמנע מלעשות כן.

העתירה נדחית אפוא.