בג"ץ 1212/97שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ נ. רוטנברג ישראל

1.המבקשת היא אגודה שיתופית העוסקת בהובלה. המשיבים היו חברים באגודה ועבדו בשרותה כנהגים. בעקבות חילוקי דעות בין בעלי הדין בענין פרישתם של המשיבים לפנסיה מוקדמת ובענין תנאי הפרישה הגישו המשיבים בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, על דרך של המרצת פתיחה, תובענה נגד המבקשת בה עתרו לסעד הצהרתי בדבר זכויותיהם. מכוח סעיף בוררות בתקנונה של המבקשת החליט בית המשפט המחוזי ביום 15.11.95, לפי בקשתה של המבקשת, לעכב את ההליכים בתובענה ולהעביר את הסכסוך לבוררות לפני "משפט החברים שליד מרכז הקואופרציה", ככתוב בתקנון.

משנתמשכו ההליכים בבוררות ביטל בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 2.2.97, את החלטתו הראשונה והורה כי התובענה תתברר לפניו. מכאן בקשתה של המבקשת להרשות לה לערער. המשיבים השיבו על הבקשה.

2.כפי שמתברר התחיל הדיון בבוררות לגופו ביום 18.1.96. משלא נסתיים תוך שלושה חודשים מאותו יום החליטו הבוררים ביום 18.4.96, בהסכמת בעלי הדין, להאריך את תקופת הבוררות למשך שלושה חודשים נוספים. מטעמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן לא נקבעו ישיבות נוספות בתקופה זאת. ביום 12.11.96 עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את עיכוב ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 7.1.97 קבע בית המשפט המחוזי כי תקופת הבוררות הסתיימה אולם התיר למבקשת להגיש בקשה להאריך את המועד. בדיון שהתקיים ביום 2.2.97 - אחרי שהמבקשת הגישה את בקשתה להאריך את המועד רק ביום 29.1.97 - החליט בית המשפט המחוזי לבטל את החלטתו הראשונה בדבר עיכוב ההליכים, בשל התמשכותם של הליכי הבוררות ומחמת העובדה שבמשך שמונה חודשים התקיימו רק שלוש ישיבות.

3.לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו.

הלכה פסוקה היא שסחבת בניהול הבוררות היא אחד מן השיקולים החשובים שבית המשפט משווה לנגד עיניו בדונו בבקשה לעכב הליכים בשל הסכם בוררות או בבקשה לבטל צו עיכוב שנתן. לעניין זה די בכך שהדיונים נמשכים מעל המידה הסבירה - ואפילו באשמת הבוררים - כדי שלא לעכבם. (עיין סעיפים 5 (ג) , 11 (2) ו- 12 (ב) לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968 ;(להלן- "חוק הבוררות") ע"א 308/85 שיטרית נ' כפר שמואל, מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פ"ד מא (1) 742; ע"א 430/54 ויליאמס נ' חב' א"י לתוצרות כימיות כלליות בע"מ , פ"ד י 455; ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, 132-131, 238-237).

העיון בטענותיהם של באי כוח בעלי הדין ובחומר שצורף לבקשת הרשות לערער מלמד שניתן היה לסיים את בירורן של המחלוקות כבר בתקופת שלושת החודשים הראשונים של הבוררות ולכל המאוחר בתקופת שלושת החודשים הנוספים. במהלך הבוררות היו אמורים להעיד שני המשיבים וכן שני עדים מטעם המבקשת. משום מה, העידו בשלוש הישיבות שהתקיימו, כאמור, לאורך תקופה של שמונה חודשים, רק המשיבים. התרשמותי היא שאילו התבררה תובענתם של המשיבים בבית המשפט המחוזי היה הבירור מסתיים תוך זמן קצר הרבה יותר.

4.הליכי הבוררות במקרה הנדון נמשכו, אפוא, הרבה יותר מן המצופה. כמות הראיות ומספר העדים אף הם אינם מצדיקים את הסחבת בהליכים, יהיו הסבריהם של באי כח בעלי הדין אשר יהיו. לפי פיסקה יד לתוספת לחוק הבוררות "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ו מהירה של הסכסוך" (הדגשה שלי - י.ט). שאיפה זאת לא נתממשה כאן.

בא כח המבקשת טען, בין היתר, כי לפי תקנה 62 לתקנון משפט החברים על הבוררים לתת את פסקם "לא יאוחר מ- 30 יום מיום תום הדיון". מכאן יש ללמוד, לדעתו, כי הוראות פיסקה טו לתוספת, לפיהן על הבורר לתת את פסקו תוך שלושה חודשים, אינן חלות על משפט החברים. טענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי וגם לדעתי אין בה ממש. פרשנות כזאת מסכלת את אחת ממטרותיה החשובות ביותר של הבוררות, שהיא בירור יעיל ומהיר של הסכסוך. אין זה מתקבל על הדעת.

5.הבקשה להרשות ערעור נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.