בג"ץ 1241/96 גדיש קרנות גמולים בע"מ נ. יש-גד תעשיות לתשתית (1983) בע"מ

1.ההליך במסגרתו ניתן צו המניעה הזמני הוא הליך לפי ס' 235 לפקודת החברות למינוי חוקר לבדיקת ענייניה של המשיבה 4 ולמינוי מנהל או כונס נכסים לחברה תוך ביטול סמכויותיו של הדירקטוריון.

2.צו המניעה הזמני שניתן, הורה למבקש 1 ולמשיבים 10,7,6,5 בבקשה שלפנינו (להלן: מקבלי הצו) להימנע מכינוס אסיפה כללית שלא מן המנין של המשיבה מס' 1, שעל סדר יומה אישורו של הסכם בין המשיבים 1-4 לבין משיבים 11-13. להבטחת נזקי מקבלי הצו, עקב הוצאת הצו ניתנה - על פי הצו - ערבות עצמית על-ידי המבקשות "לפיצוי כל נזק שייגרם על ידי הצו, אם תידחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת".

3.לימים, ניתן פסק-דין על ידי בית המשפט בתובענה עצמה. בפסק הדין מינה בית המשפט חוקר לבחינת עסקיה של המשיבה 1 והורה למשיבים להימנע מעשות עסקה כלשהי בנכסיה של המשיבה שלא במהלך העסקים הרגיל, עד תום 30 יום מהגשת הדו"ח על ידי החוקר. בכך הפך הצו הזמני לקבוע. על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להשיב את הערובה לנותניה בקבעו כי מאחר ותלוי ועומד ערעור, שהוגש על ידי המשיבים 6,5,1 ו10- קיימת אפשרות שהערעור יתקבל, ואם כך יהיה, יכול ויתברר כי לא היה מקום לצו הזמני מלכתחילה, וכי נגרם נזק למשיבים, שאותו באה הערובה להבטיח. בית משפט זה (כבוד השופטת ד. ביניש) טיפל לאחרונה בסוגיה כזו בנסיבות דומות אם כי לא זהות (ע"א 1149/97 תבירו בע"מ נ' חברת אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' ). באותו מקרה, לא מצא בית המשפט צורך להכריע בשאלה אם לאחר קבלת התביעה בבית משפט קמא עוד עומדת למערערים הזכות לתבוע בגין נזקי צו המניעה. שם החליט בית המשפט להורות על החזרת הערבות הבנקאית להבדיל מן הערבות העצמית וכן ציין הוא כי הצו הזמני שניתן מנע מליישם החלטות פסולות ולפיכך היה מוצדק כשלעצמו. בעניינו מדובר בערבות עצמית ולא ניתן לומר שהצו שניתן, התברר כמוצדק, מאחר ופסק הדין לא סיים את ברור הנושא שבמחלוקת לגופו, דבר שיתברר רק לאחר שהחוקר יסיים את מלאכתו. אף אני כחברתי השופט ביניש איני מוצאת צורך להכריע בענייננו בשאלה אם עומדת למבקשות זכות לתבוע בגין נזקי צו המניעה, ולממש את הערבות העצמית, אם תזכינה בערעור.

אין אני מוצאת להידרש לניתוח הסוגיה הכללית של הרציונל שבבסיס הערובה להבטחת נזקי מי שניתן נגדו צו מניעה זמני, אם הצו יבוטל, שכן, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי בקובעו שאם תושב הערובה והמשיבים יזכו בערעור לא תהיה בידם הערובה המאפשרת הבטחת פיצוי בגין הנזק שנגרם להם - אם יגרם - על ידי הצו הזמני, אותו ביקשו וקיבלו מקבלי הצו.

אוסיף ואומר כי גם לפי מאזן הנוחות נוטה הכף לחובת מקבלי הצו שנתנו ערבות עצמית בלבד שאינה כרוכה בהוצאות ואינה קשורה בצדדים שלישיים.

5.נסיבות המקרה שלפנינו מיוחדות הן. פסק הדין הפך את הצו הזמני, לקבוע, אף שקביעה זו גם היא זמנית במהותה, שכן, דו"ח החוקר שיוגש בעתיד ישפוך אור על פעילות המשיבה 1 ועל פיו ניתן יהיה לקבוע אם אכן היה מקום להפסיק - על ידי צו מניעה זמני - את הפעולות שלפי הטענה נועדו לרוקן את החברה מתוכן, אם לאו.

6.במצב דברים זה, כאשר עצם מנויו של החוקר ועצירת פעילות המשיבה 1 עומדים לביקורת בית משפט זה בערעור וכאשר גם אם הערעור יידחה, תם העניין ולא נשלם, ראוי להשאיר את הערבות בעינה והאפשרות לממשה תיבדק אם וכאשר יבואו לממשה לאחר מתן פסק הדין לטובת המבקשות, בערעור, אם ינתן כזה.

7.המשיבות 9-11 הגישו בתשובתם לבקשת רשות הערעור של המבקשות "ערעור שכנגד" המתייחס לפסק הדין של בית משפט קמא ו"ערעור על החלטה נוספת מיום 21.1.97". אין מקום להידרש לבקשות אלה שמוגשות בהליך שגוי. ככל שמדובר בערעור על קביעה בפסק הדין, היה על המשיבות בפסק הדין, להגיש ערעור עצמאי. ככל שמדובר בהחלטה אחרת, שניתנה אחרי פסק הדין, ניתן היה להגיש עליה בקשת רשות ערעור במועד הקבוע לכך לאחר מתן ההחלטה. המשיבות 9-11 לא עשו אף אחד משני אלה ודין הערעור שכנגד והערעור על ההחלטה האחרת, להידחות.

8.בקשת המבקשות נדחית וכן נדחים ה"ערעור שכנגד" וה"ערעור על החלטה נוספת מיום 21.1.97" שהגישו המשיבים 9-11. המבקשות תשלמנה למשיבים 1,5,6,10 הוצאות בסך 10,000 ש"ח לכולם גם יחד.