בג"ץ 1248/00 פרידה שרקין נ. בית הדין הרבני האיזורי חיפה

1.העותרת ומשיב מס' 3 (להלן: "המשיב"), שניהם יהודים, נישאו בנישואים אזרחיים, במינסק שבבלורוסיה, בשנת 1972. בני הזוג עלו לישראל. לזוג ארבעה ילדים. ביום 3.9.98 הגיש המשיב תביעת גירושין לחומרא לבית הדין הרבני האזורי בחיפה. כסעד חלופי ביקש המשיב כי בית הדין הרבני יורה על ביטול הנישואין. לתובענת הגירושים "כרך" המשיב את ענייני חלוקת הרכוש והחזקת בתם הקטינה של בני הזוג. ביום 15.11.98 קבע בית הדין הרבני, בהסכמה, סדרי ראיה ביחס לבתם הקטינה של בני הזוג. ביום 4.2.99 נתן בית הדין הרבני האזורי פסק דין בו הוא מורה על חיובה של העותרת לקבל גט. ביחס לחלוקת הרכוש, הורה בית המשפט כי רכוש הרשום על שני בני הזוג יחולק ביניהם באופן שווה ואילו רכוש הרשום על שם כל אחד מבני הזוג בנפרד יישאר בבעלות אותו בן זוג. בהנמקתו, ציין בית הדין הרבני כי מאחר ולא ניתן להשכין "שלום בית" בין בני הזוג ומאחר ובני הזוג נישאו בנישואים אזרחיים (ומכאן שהצורך בגט הוא לחומרא בלבד) יש לקבל את תביעת המשיב לגירושין ולחייב את העותרת לקבל גט.

2.העותרת ערערה על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בערעורה, טענה העותרת כי שגה בית הדין הרבני האזורי בקביעתו כי לא ניתן להשכין "שלום בית" בין בני הזוג. קביעתו זו נקבעה מבלי שבחן באופן מעמיק את האפשרות להשבת "שלום הבית" על כנו. בשל כך, טענה העותרת, החיוב שהוטל עליה לקבל גט אינו מוצדק. לטענתה, הסיבה האמיתית לחיובה בגט נעוצה בעובדה כי נישואיה למשיב נערכו במסגרת אזרחית. עוד, טענה העותרת, כי התוצאות הממוניות עליהן הורה בית הדין הרבני האזורי, אשר יותירו את העותרת ללא מדור, ללא מזונות וללא זכויות בכספי פנסיה שנצברו על שם המשיב במהלך שנות הנישואין, אינן צודקות. ביום 21.7.2000 הורה בית הדין הרבני הגדול לצדדים לנסות ולהגיע להסדר שבמסגרתו יפתרו את הבעיות הממוניות שביניהם בתוך 60 ימים. הצדדים לא הצליחו להגיע להסדר. ביום 22.12.99 הורה בית הדין הרבני הגדול על דחיית ערעורה של העותרת.

3.על פסק דין זה הגישה העותרת, ביום 15.2.2000, את העתירה שבפני. בעתירתה טוענת העותרת שתי טענות מרכזיות. על פי הטענה הראשונה, קביעת בית הדין הרבני כי בין בני הזוג אין "שלום בית" איננה מבוססת והיא איננה העילה האמיתית לחיובה של העותרת בגט. הסיבה האמיתית לחיובה בגט היא נישואיה האזרחיים למשיב. על פי הטענה השניה, בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי בחיפה התעלמו בפסקי דינם מהלכת השיתוף כפי שנקבעה בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד מח(2) 221 (להלן: " פרשת בבלי "). על פי הלכה זו, היה על בית הדין הרבני האזורי לקבוע כי כספי הפנסיה שנצברו על ידי המשיב במהלך שנות נישואיהם יתחלקו שווה בשווה בין בני הזוג. על בסיס טענות אלה ביקשה העותרת כי בית משפט זה יורה על ביטולו של פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים ועל קבלת ערעורה על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה.

4.ביני וביני, ביום 16.5.2000, לאחר שהעותרת סירבה לקבל את הגט כפי שחוייבה על ידי בית הדין הרבני האזורי בפסק דינו מיום 4.2.99, פנה המשיב לבית הדין הרבני האזורי בחיפה בתביעה לביטול הנישואין ולקבלת צו פינוי של האשה מדירתם המשותפת לצורך מכירתה. ביום 5.7.2000 הורה בית הדין הרבני האזורי על ביטול נישואיהם של בני הזוג החל במועד מתן פסק הדין ואילך. כמו כן הורה בית הדין הרבני על פינויה של העותרת מדירתה, בתום שלושים יום ממתן פסק הדין, לצורך מכירתה וחלוקת תמורתה. ביום 16.7.2000 הגישה העותרת לבית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי. ביום 18.7.2000 הורה בית משפט זה (השופט א' ריבלין) על מתן צו ביניים עד למתן החלטה אחרת בעתירתה התלויה ועומדת של העותרת. ביום 28.8.2000 לאחר שהתקיים בפנינו דיון בעניין, הורינו לצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב תוך שיתייחסו לשאלה "אם במסגרת הצהרת בטלות של נישואין אזרחיים, ניתן לכרוך תביעה רכושית". כמו כן, ביקשנו את תגובת היועץ המשפטי לממשלה באשר לעתירה, אם ימצא זאת לנכון. ביום 17.12.2000 הודיענו היועץ המשפטי לממשלה כי אין הוא מוצא לנכון להתערב בגוף העתירה.

5.עיון בחומר שבפנינו ובסיכומי הצדדים, לרבות החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 5.7.2000, מעלה לכאורה שאלה עקרונית, באשר לחוקיות החלטה של בית דין רבני המכריזה על בטלות נישואין אך בגלל עובדה שהצדדים היו נשואים בנישואין אזרחיים. אולם, שאלה זו לא נתבררה לעומקה במסגרת ההליכים שבאה לאחר 5.7.2000, שכן העותרת לא ערערה לבית הדין הרבני הגדול אלא פנתה בבקשה לקבלת צו ביניים מבית משפט זה. בנסיבות אלו, וטרם נדון בעתירתה לגופא, נראה היה לנו כי מן הדין הוא לאפשר לעותרת להביא את עמדתו של בית הדין הרבני הגדול בסוגיה זו, הן נוכח ההחלטה לחייב את העותרת בגט לחומרא ובעיקר נוכח ההחלטה מיום 5.7.2000 לבטל הנישואין. בה בעת, כאמור, העותרת איחרה לכאורה את המועד להגשת הערעור לבית הדין הרבני הגדול בנדון. בנסיבות אלו נראה היה לנו כי מן הראוי הוא כי המשיב מס' 2 יסכים להארכת מועד כך שהערעור, בסופו של יום, ידון. היה ולא ניתן יהיה להגיש ערעור בנדון, נחזור ונדון בעתירה.

על כן, תישאר העתירה שבנדון תלויה ועומדת בשלב זה, עד להחלטת בית הדין הרבני הגדול בנדון, לאור האמור לעיל.

בא כוח העותרת יגיש הודעה לבית משפט זה, תוך שלושים יום מעת ההמצאה, אודות ההליכים שננקטו בנדון לאור החלטתנו.