בג"ץ 125/14 פלוני נ. שר הרווחה

השופט ח' מלצר:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, שיורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תופסק מעורבותן של פקידות הסעד, המשיבות 3 ו-4, בטיפול בעניינם של העותרת וילדיה הקטינים (להלן: הקטינים ), ומדוע לא יועבר עניינם לטיפולן של עובדות סוציאליות אחרות.

2.

בין העותרת לבין המשיב 5 (להלן גם: האב ) מתנהלים הליכי גירושין מזה שנים ארוכות. הליכים אלו גררו בעקבותיהם שורה של הליכים משפטיים נלווים, שחלקם פורט בהחלטות שניתנו על ידי בית משפט זה בעתירות ובבקשות קודמות שהגישה העותרת, אשר לא נזכרו בעתירתה (ראו, בין השאר: בג"צ 1316/10, בג"צ 4613/11, בע"מ 1414/12, בע"מ 5250/11 ו-בג"צ 6981/12).

3.

בתמצית ייאמר כי הקטינים שעניינם עומד במוקד העתירה – ילדיהם של העותרת ושל המשיב 5 – הוכרזו על ידי בית המשפט לנוער בתל-אביב הנכבד, בתאריך 15.2.2009, כ"קטינים נזקקים". בתוך-כך, הורה בית המשפט לנוער על העברתם של הקטינים למשמורת רשות הסעד, ועל שהייתם במרכז חירום. לאחר זמן, ובעקבות הליך טיפולי שעבר אביהם של הקטינים, החליט בית המשפט לנוער, בתאריך 29.6.2009, כי הקטינים ישהו בביתו של האב.

מאוחר יותר (בתאריך 13.11.2011) נקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה הנכבד בתל-אביב, כי המשיב 5 יחזיק במשמורת על הקטינים. ערעור ובקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על החלטה זו – נדחו (ראו: בע"מ 1414/12).

4.

לאורך השנים ניתנו החלטות שונות על ידי בית המשפט לנוער, ובהמשך על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בכל הנוגע להסדרי הראייה של העותרת עם הקטינים. כך, למשל, בתאריך 15.12.2009, הורה בית המשפט לענייני משפחה על מינויו של מומחה לשם מתן המלצות בדבר הטיפול הדרוש לצורך חידוש הקשר בין האם והילדים, תוך שנקבע כי עד לעריכת האבחון – לא יתקיימו הסדרי ראיה בין העותרת לבין הקטינים המצויים במשמורת אביהם. בעקבות סירובה של העותרת לשתף פעולה עם המכון אשר נקבע כי יערוך את הבדיקה האמורה – קביעת הסדרי הראייה לא צלחה. מאוחר יותר הסכימה העותרת להיפגש עם פסיכיאטרית לשם עריכת אבחון, אולם זו ביקשה בהמשך מבית המשפט לענייני משפחה לשחרר אותה לאלתר מהטיפול בעותרת, לנוכח התנהלותה. ניסיונות נוספים למסד הסדרי ראייה בין העותרת לקטינים – עלו, אף הם, בתוהו. על רקע זה נקטה העותרת בהליכים משפטיים שהוזכרו בפיסקה 2 שלעיל.

5.

בסופו של יום, מאז חודש נובמבר שנת 2011, מקיימת העותרת פגישות שבועיות עם בנה הצעיר (יליד שנת 2004), בפיקוח, במרכז הקשר בתל-אביב. בהתאם להחלטות קודמות של בית המשפט לענייני משפחה – הקשר בין העותרת לבנה הבכור (יליד שנת 2002) – לא חודש (במאמר מוסגר יוער כי מתגובת המשיבים לעתירה, ומהחלטותיו הקודמות של בית משפט זה בעתירות שהוגשו בעניין, עולה כי הטעם לכך נעוץ בסירובו של הבן הבכור להיפגש עם אימו).

6.

בתאריך 8.9.2013, בעקבות תסקיר עדכני שהוגש לעיונו של בית המשפט לענייני משפחה הנכבד בתל-אביב, ולאחר דיון שבמהלכו נשמעו טענותיהם של הצדדים והתאפשר לעותרת לחקור את המשיבה 4, הורה כב' השופט נ' שילה , על עריכת אבחון מקיף לשני הקטינים, במכון חיצוני שייקבע וימומן על ידי גורמי הרווחה, על מנת שניתן יהיה לגבש תכנית לחידוש הקשר עם העותרת. עוד נקבע כי בתקופת הביניים, עד לגיבושה של תכנית כאמור, ימשיכו המפגשים בין העותרת לבין בנה הצעיר להתקיים בפיקוח, במרכז הקשר, ואילו בעניינו של הבן הבכור – לא יחול שינוי. וכך נכתב, בין היתר, בסיכומה של ההחלטה האמורה:

"...אני נותן תוקף של החלטה להמלצות התסקיר מיום 23.6.13. לאחר שיוגש האבחון על ידי מכון שיבחר על ידי פקידת הסעד אתן הוראות משלימות על מנת לקדם את הקשר בין האם לקטינים. לדאבון הלב, בשלב זה יש לאמץ את המלצות פקידי הסעד שנכנסו לעובי הקורה והמלצותיהן מקצועיות ותואמות את מצב הקטינים. תקוותי כי בעתיד הלא רחוק ניתן יהיה להרחיב באופן משמעותי את הקשר בין הילדים לאמם...".

7.

כאן המקום לציין כי ביני לביני, לפני כשנתיים, החליטו גורמי הרווחה, בצעד חריג, כי הטיפול בעניין משפחתה של העותרת יופקד בידיהן של המשיבות 4-3, שהן עובדות בכירות במשרד הרווחה. המשיבה 3 היא מרכזת שירות פרט ומשפחה במחוז תל-אביב ועובדת סוציאלית מחוזית לסדרי דין, והמשיבה 4 היא העובדת הסוציאלית הראשית לסדרי דין, המרכזת את עבודתן של העובדות הסוציאליות לסדרי דין בכל הארץ. החלטה זו התקבלה על רקע "סכסוך עמוק השרוי בין העותרת לגורמי הרווחה" (ראו: החלטה ב-בג"צ 4613/11 פלוני נ' מדינת ישראל (20.9.2011)), וזאת לאחר שעובדות סוציאליות במחלקות הרווחה העירוניות בעיריית רמת-גן, גבעתיים ותל-אביב, אשר טיפלו בעניינה של העותרת ומשפחתה – ביקשו שלא להמשיך לטפל בעניינה, לנוכח התנהלותה של העותרת כלפיהן. מבלי להכביר במילים יצוין כי מדובר בהתנהלות שבית משפט זה מצא לנכון להעיר עליה בגדרי ההחלטות שניתנו בהליכים שהוזכרו לעיל (ראו למשל: החלטה ב-בג"צ 6981/12, מתאריך 18.12.2012), ואשר אף הובילה, במקרה אחד, להרשעתה של העותרת (בתאריך 16.1.2014), על יסוד הודאתה בכתב אישום מתוקן, בעבירה של תקיפת עובד ציבור.

8.

בעתירתה טוענת העותרת כי המשיבות 4-3 "לא קיימו באופן שיטתי ובמשך שנים החלטות שיפוטיות שהן עצמן הובילו אליהן" – מבלי לפרט באילו החלטות מדובר. באופן ספציפי מלינה העותרת על כך שטרם קוימה החלטתו של כב' השופט נ' שילה מתאריך 8.9.2013, הנ"ל, בעניין עריכת אבחון לקטינים. בכך, לטענתה של העותרת, גרמו המשיבות 4-3 לנתק בינה לבין בנה הבכור ולקיומם של הסדרי ראיה מוגבלים בינה לבין בנה הצעיר. לטענת העותרת המלצותיהן של המשיבות 4-3 ודרך טיפולן בעניינה ובעניין ילדיה – נגועות בשיקולים זרים ובניגוד אינטרסים (שטיבם לא הובהר), ומכאן העתירה להעביר את המשיבות 4-3 מטיפולן בעניין, ולהפקידו בידי "פקידות סעד אחרות, שתהיינה מחויבות לטובת הקטינים".

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בעתירה, בתגובת המשיבים לה ובחומר שצורף אליהן – הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף , בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה כבית משפט גבוה לצדק. נביא להלן בתמציתיות את הנימוקים להחלטתנו זו.

10.

ההחלטות בעניין הסדרי הראיה ופגישותיה של העותרת עם בניה הקטינים – גם אם הן מאמצות את המלצותיהן של המשיבות 4-3, אשר "נכנסו לעובי הקורה" בעניינה של העותרת ומשפחתה (כלשונו של כב' השופט נ' שילה ) – התקבלו, ועודן מתקבלות, על ידי בית המשפט לענייני משפחה הנכבד. הוא אשר נותן, בסופו של יום, תוקף להמלצותיהם של גורמי הרווחה, וחזקה עליו כי הדבר נעשה לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין ובראשם: עיקרון "טובת הילד". כפי שהובהר לעותרת בעתירות קודמות שהגישה, השגות על החלטות של בית המשפט לענייני משפחה, אינן נדונות, ככלל, על ידי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו: סעיף 15(ד)(3) ל חוק-יסוד: השפיטה , וכן: בג"צ 4613/11 הנ"ל בעניינה של העותרת, והאסמכתאות הנזכרות שם בפיסקה 7).

ככל שהעותרת חפצה להשיג על החלטה מהסוג האמור, או על אופן ביצועה (לרבות: אי-ביצועה), וככל שיש בידיה עילה לעשות כן – עליה לפנות "בדרך המלך" שמתווה המחוקק בהקשרים אלה: בין באמצעות הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה אשר נתן את ההחלטה, ובין באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור עליה (כפי שהדבר הובהר לעותרת גם בגדרי ההחלטה ב-בג"צ 4613/11 הנ"ל). בידי העותרת קיים, איפוא, סעד חלופי בדמות פניה לערכאות מתאימות, ואין מקום לכך שבית משפט זה ידון בהשגותיה של העותרת על החלטות שניתנו על ידי ערכאות שיפוטיות מוסמכות, "במסלול עוקף" (ראו בעניין זה האסמכתאות הנזכרות ב-בג"צ 4613/11 הנ"ל).

למעלה מן הצורך יוער כי גם לגופו של עניין העתירה איננה מגלה עילה להתערבות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהחלטות שניתנו על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת – השמורה, ככלל, למקרים חריגים במיוחד, כגון כאשר מתגלים: חוסר סמכות מהותי, או תופעה קיצונית של שרירות בתחום הנוגע במינהל-שיפוטי טהור (ראו, למשל: בג"צ 4441/12 ואן קול נ' מדינת ישראל (11.11.2012)).

11.

זאת ועוד – אחרת. זהותם של הגורמים המקצועיים המטפלים כיום בעניינה של העותרת ומשפחתה, נקבעה, אמנם, בהחלטה מינהלית שקיבלו המשיבים, ואולם – מדובר בהחלטה הנתונה לשיקול דעתן של רשויות הרווחה. ככלל, אין זה ראוי כי בית משפט זה יכתיב מי תהיינה הפונקציות המקצועיות שתטפלנה בעניין מסוים (ראו והשוו: בג"צ 1512/03 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי (23.7.2003)). בפרט אמורים הדברים בשעה שמדובר בהחלטה להפקיד את הטיפול בעניינה של העותרת וילדיה בידי עובדות סוציאליות מהבכירות ביותר במערך הרווחה. חזקה על המשיבות 4-3 כי הן פעלו, פועלות ותמשכנה לפעול, בהגינות, במקצועיות, על-יסוד שיקולים ענייניים, וכאשר טובתם של הנזקקים לשירותיהם, וטובתם של הילדים בפרט, ניצבת בראש מעייניהן.

בהקשר אחרון זה, רשמנו לפנינו את הצהרתם של המשיבים שלפיה הם פועלים ליישום החלטתו של כב' השופט נ' שילה , וכי הקטינים הופנו בינתיים לאבחון במכון מקצועי, אשר תוצאותיו תובאנה בפני בית המשפט לענייני משפחה לכשיסתיים ההליך. מצידנו נוסיף, כי מצופה מגורמי הרווחה לסייע, במידת האפשר, למיצויו של הליך האבחון, מוקדם ככל שניתן.

12.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל העתירה נדחית על הסף, שכן על פניה אין היא מראה עילת התערבות.