בג"ץ 1258/18 עו"ד שחר בן מאיר נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופטת י' וילנר :

1.

עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים לבטל את ההנחיות בדבר השתתפות שרים בפרסומים ממשלתיים לאסור באופן מוחלט על שרים להשתתף בכל דרך בפרסומים של משרדים ממשלתיים וכן להורות לשרים בכלל, ולשר האוצר בפרט, לחדול מלעשות שימוש ב"שמות מותג" זהים שבין תכניות ופעולות של המשרד הממשלתי לבין פרסומים מפלגתיים של אותו השר.

2.

בתגובתם המקדמית לעתירה, טענו המשיבים כי דין העתירה להימחק מאחר שהיא כבר אינה אקטואלית. נטען כי בכל הנוגע לטענות העותרים בדבר השתתפות שרים בתשדירי פרסומת ממשלתיים ברדיו, הרי שבעת האחרונה ניתנה החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 (המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר) בתב"כ 2/21 כהן נ' שרת התרבות והספורט (18.4.2018) (להלן: תב"כ 2/21 ), במסגרתה נקבע כי השתתפות נבחרי ציבור בתשדירים לא תותר אלא במקרים "חריגים שבחריגים". כן נטען כי בסמוך לאחר פרסום החלטה זו יצאה הנחייה מטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט ציבורי-מנהלי) אל היועצים המשפטים למשרדי הממשלה, הקובעת כי אין מקום לבצע תשדירים בהשתתפות נבחרי ציבור אלא במקרים חריגים שבחריגים. בנסיבות אלה, כך נטען, טענות העותרים בנדון כבר אינן אקטואליות וממילא אינן מצריכות התערבות שיפוטית.

בהמשך לכך נטען כי אף טענות העותרים נגד פרסומי משרד האוצר אינן אקטואליות עוד, וזאת בשים לב להנחיה מטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט ציבורי-מנהלי), שניתנה עובר להגשת העתירה, הנוגעת למניעת פוליטיזציה של פרסומים ממשלתיים. עוד נטען כי הנחיה זו הועברה על-ידי היועץ המשפטי של משרד האוצר לכלל הגורמים במשרד האוצר והוא אף הדגיש בפניהם כי יש להקפיד שמשרד האוצר לא יצור מצג לפיו פרסום המשרד נעשה על-ידי מפלגה. המשיבים הוסיפו כי ממשרד האוצר נמסר כי מכאן ואילך לא ייעשה שימוש במושג "נטו" בתוכניות עתידיות ובפרסומי המשרד על מנת למנוע מראית עין של טשטוש בין מפלגתו של שר האוצר לבין משרד האוצר עצמו (צוין כי התחייבות זו נוגעת לפרסומים ממשלתיים ואינה נוגעת לפרסומים מפלגתיים שנעשים על-ידי שר האוצר).

3.

העותרים השיבו לתגובת המשיבים וטענו כי העתירה הפכה אמנם להיות "בלתי אקטואלית" וכי השיגה את מטרתה, אך עם זאת ביקשו כי יינתן להודעת המדינה תוקף של החלטה וכי המשיבים יחויבו בהוצאות. לטענת העותרים, הגשת העתירה היא שהובילה לשינוי עמדת המשיבים בסוגיות הנדונות, ומשכך, בין היתר, יש לחייב את המשיבים בהוצאות ההליך.

המשיבים בתגובתם לבקשה לחייבם בהוצאות הותירו את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט, אך הוסיפו כי אין הצדקה לחייבם בהוצאות בין היתר משום שהעותרים לא מיצו הליכים כראוי טרם הגשת העתירה. כן נטען כי הגשת העתירה לא הניעה את המשיבים לחזור בהם מעמדתם אלא ההחלטה בתב"כ 2/21. בנוסף, ציינו המשיבים כי יש להתחשב בפסיקת ההוצאות בחפיפה ובזיקה שבין ההליך שעומד לפנינו לבין ההליך בתב"כ 2/21.

4.

לאחר העיון בטענות הצדדים, שוכנעתי כי העתירה מיצתה את עצמה ודינה להימחק.

אשר לבקשת העותרים לחייב את המשיבים בהוצאות, אני סבורה כי בנסיבות העניין – דינה להידחות.

נקבע לא אחת על ידי בית משפט זה כי השיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת הכרעה בבקשה לפסיקת הוצאות במקרה בו העותר חזר בו מעתירתו הם, בעיקרו של דבר, השיקולים הבאים: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם העותר מיצה הליכים כראוי בטרם הגיש את העתירה; האם היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים להעניק לעותר את הסעד שהתבקש בעתירה (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , מח(4) 217, 219 (1994); בג"ץ 8843/15 סושצ'בסקיה נ' שר הפנים , פסקה 10 (6.4.2017); בג"ץ 5960/17 אשלג נ' משטרת ישראל , פסקה 2 (22.10.2017); בג"ץ 1590/18 נאצר נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית , פסקה 7 (17.4.2018)).

בענייננו, כפי שאף נטען בתשובת המדינה, המשיבים בחנו את סוגיית השתתפות השרים בתשדירי פרסומת עוד טרם הגשת העתירה, והם חזרו בהם מעמדתם הקודמת בעניין בעיקר בעקבות ההחלטה שניתנה בתב"כ 2/21. משכך, איני סבורה שיש לחייב את המשיבים בהוצאות ההליך דנן. מובן כי אין בכך כדי להביע עמדה בנוגע לפסיקת ההוצאות בהליך האחר שמתקיים בתב"כ 2/21.

סוף דבר: העתירה נמחקת, אין צו להוצאות.