בג"ץ 129/99מוחמד עאזם נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, בגין גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, שימוש ברכב ללא רשות, עבירה לפי סעיף 413ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, נהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל- 1970, נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי תקנה 21ג לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961, וכן תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

המבקש הואשם בכך שביום 26.11.96 גנב רכב מסוג פיאט אונו, ונהג בו ללא תעודת ביטוח חובה. כמו-כן הואשם המבקש בכך שכאשר הבחין במחסום שהוקם על-ידי שוטרים, החל לברוח כאשר הוא נוהג באופן פרוע ובלתי זהיר, וכן בכך שתקף את השוטרים שהתקרבו אליו כדי לבדוק את זהותו.

לאחר ניהול הוכחות בתיק, החליט בית משפט השלום (כבוד השופט ד' רוזן) לדחות את גירסת המבקש, לפיה נהג ברכב שבו נתפס לאחר שאדם פלוני אלמוני פנה אליו, והציע לו להעביר את הרכב לישוב איבטאן תמורת 500 ש"ח. לאור בחינת נסיבות המקרה, הפעיל בית משפט השלום את הלכת "החזקה התכופה", והרשיע את המבקש בעבירות של גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא ביטוח. המבקש זוכה מחמת הספק מן העבירות של נהיגה בקלות ראש ושל תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. על המבקש נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי.

המבקש ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וא' בייזר) דחה את ערעורו של המבקש. לעניין ההרשעה, קבע בית המשפט כי לא מצא כל פסול בשיקוליו של בית משפט קמא. לגישתו של בית המשפט המחוזי, היה מקום להפעיל את הלכת "החזקה התכופה", לאור העובדה שהרכב נתפס ברשות המבקש שעתיים לאחר גניבתו, וכן לאור היות גירסת המבקש בלתי משכנעת. לעניין גזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בעבירה שהיא "מכת מדינה" והעונש בגינה צריך להיקבע בהתאם. כמו-כן ציין בית המשפט כי למבקש ישנו עבר פלילי, כך שלא ניתן לומר כי מדובר היה במעידה חד-פעמית. על-כן סבר בית המשפט המחוזי כי אין בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להצדיק התערבות בגזר הדין של בית משפט השלום.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לעניין ההרשעה, שב המבקש וטוען כי לא היה מקום להחיל בעניינו את הלכת "החזקה התכופה", הן לאור הזמן שעבר מרגע הגניבה ועד למציאת המבקש ברכב, והן לאור גירסתו בדבר העברת הרכב עבור פלוני אלמוני תמורת 500 ש"ח. לעניין חומרת העונש, טוען המבקש כי טעה בית משפט השלום כאשר לא ביקש תסקיר מבחן לגביו בטרם גזר את הדין. כמו-כן טוען המבקש כי לא נשקלו כיאות נסיבותיו האישיות והאינטרס הציבורי המחייב את שיקומו.

לאחר עיון בטענות המבקש ובתגובת המדינה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, ערעור ברשות בפני בית משפט זה כערכאה שלישית ניתן רק בנסיבות מיוחדות, המעלות שאלה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה. נסיבות אלה אינן מתקיימות בענייננו. טענותיו של המבקש לעניין הרשעתו, הן טענות הנוגעות לממצאים עובדתיים ולמסקנות המתחייבות מהן. הטענות נידונו בפני בית המשפט המחוזי ונידחו על-ידו ואין מקום ליתן בגינן רשות ערעור. לגבי טענות המבקש לעניין עונשו, כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש כשלעצמה לא מהווה בנסיבות רגילות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. ( ראו למשל רע"פ 1497/98 רחל אברהים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ). המבקש לא הוכיח נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מכלל זה בעניינו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.