בג"ץ 1310/02 מועד בן סלים עיסא נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיף 329(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי העובדות בהן הואשם, נכנס העורר ביחד עם אחיו למסעדה בכפר טמרה בה ישב המתלונן וקרא לו לגשת אליו. לאחר חלופי דברים שלף סכין שהיתה ברשותו, ודקר את המתלונן שתי דקירות שגרמו לו לקרע בסרעפת אחורית וקרע בטחול. המתלונן נזקק לניתוח ולאשפוז.

עם הגשת כתב האישום, נעתר בית המשפט המחוזי (השופטת ש' וסרקרוג) לבקשת המעצר של התביעה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בתום חמישה חודשי מעצר פנה בא-כוחו של העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, וטען כי נשתנו הנסיבות. נחתם הסכם סולחה בין העורר ומשפחתו לבין המתלונן ומשפחתו והמתלונן מחל לעורר ואף הציע חלופת מעצר. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט (השופט ע' גרשון) בהחלטה מפורטת ועל החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בעת הדיון בערר הצביע בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד פלאח, על שינוי נוסף שחל בנסיבות, ולפיו הגיעו העורר והתביעה להסדר טיעון, שבמסגרתו כתב האישום תוקן והעורר הודה בכתב האישום המתוקן והורשע. עובדות כתב האישום לא שונו על פי ההסדר, אך העבירות בהן הורשע העורר הומרו לעבירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. עתה ממתין העורר לדיון בגזר דינו. הסניגור טען כי ההודייה וההרשעה הן נסיבות שיש בהן כדי להצדיק את שחרור מרשו בתנאי חלופה. העורר, לפי הטענה, לקח על עצמו אחריות, הסולחה בין שתי המשפחות אף היא מעידה על חרטה וסליחה וניטל העוקץ ממסוכנותו של העורר. עוד טען הסניגור כי עברו הפלילי של מרשו אינו מכביד במיוחד וכי יש סיכוי כי לא ירצה עונש מאסר אלא תינתן לו הזדמנות לשיקום. כן הציע חלופת מעצר בבית אחותו של העורר בכאבול שאינו מקום מגוריו.

בא-כוח המדינה, עו"ד כרמל, השיב על כך כי ההרשעה היא נסיבה שיש בה כדי לבסס את החלטת המעצר. לשיטתו, משהוסרה חזקת החפות ולפנינו אדם שהורשע בדין, יש ליתן משקל רב יותר לטענת המסוכנות. לעניין הסולחה, טען בא-כוח המדינה, כי בנסיבות העניין אין להתחשב בה, שכן איננו יודעים מה הרקע להסדר, ומכל מקום, נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר, משקלה הוא מועט.

בחנתי את טענות הצדדים ולא ראיתי להיעתר לבקשת הסניגור.

בנסיבות הענין, העובדה כי העורר הודה במעשים שיוחסו לו וקיבל על עצמו אחריות למעשיו אלה, אינה מפחיתה מן המסוכנות הנשקפת ממנו. לעורר מספר הרשעות קודמות בעבירות אלימות, והוא ביצע את העבירה נשוא דיוננו – דקירת הקורבן בסכין – שעה שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי בר הפעלה עקב הרשעה בהחזקת סכין שלא כדין. מעובדות המקרה ומעברו הפלילי של העורר ניכר כי מדובר באדם אלים ומסוכן שאינו כובש את יצרו התוקפני. גם אם יש ממש בטענה כי בעקבות הסולחה אין העורר מסכן את המתלונן, עדיין נראה כי נשקפת ממנו סכנה לכלל הציבור.

אשר על כן, הערר נדחה.