בג"ץ 1310/97 מחג'נה כאמל נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בעבירות של התפרצות, נהיגה ללא ביטוח,

אי תשלום קנס ובעבירות נוספות לפי פקודת התעבורה. בגין עבירות אלה נידון המבקש לעונש מאסר של כחמש שנים. המבקש מרצה עונש זה החל מ 29.12.93, וכיום הוא כלוא בכלא צלמון. המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בנצרת בה הוא מלין כנגד צוות הכלא בו הוא כלוא (ע"ש 1109/96). ביום 4.12.96 קבע כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט י' אברמוביץ', כי:

"הואיל ובקשת העותר נשלחה אלי הנני מתייחס למכתבו. בזמנו ביום 10.7.96 ניתנה החלטה של השופט בן דוד כי על העותר לשלם אגרת משפט. העותר הגיש בקשה נוספת וגם על כך ניתנה החלטה ביום 1.9.96 כי כל עוד לא ישלם העותר האגרה לא תדון עתירתו. מעיון בדפי חשבון של העותר בכלא נראה שעמדו לזכותו כספים שהיה בהם גם כדי לשלם עבור העתירה, אך העותר משך הכספים לפני הגשת העתירה על מנת להצביע על כך שאין כספים בחשבונו. בנסיבות אלה ברי כי כל עוד לא תשולם האגרה, אין לקבוע העתירה לדיון"(המ' 3302/96).

בית המשפט הגיע, איפוא, למסקנה, כי המבקש איננו בבחינת מי "שאין ביכולתו ...לשלם האגרה" במובן תקנה 13(ג) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח- 1987 (להלן - התקנות), ולפיכך, חייב אותו בתשלום אגרת בית משפט.

מונחת בפני בקשת רשות לערער על החלטתו זו של כב' הנשיא אברמוביץ'. בבקשתו, טוען המבקש, כי טעה בית המשפט המחוזי שעה שחייב אותו בתשלום האגרה. לדבריו, מדובר בשאלה העקרונית, "האם אסיר עני שאין ברשותו כסף לשלם אגרות רשאי גם הוא להגנת החוק ואם גם הוא רשאי לעשות עימו צדק".

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. החלטתו של הנשיא אברמוביץ' היא החלטה בעניין עתירת אסירים במובן סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] התשל"ב - 1971. על פי הוראת הסעיף, ניתן לערער על החלטה כאמור לאחר קבלת רשות מבית המשפט, אשר נתן את ההחלטה, או משופט בית המשפט העליון. בעניין השיקולים למתן רשות כאמור, הנחת היסוד היא כי:

"רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 1/86 לואיס וייל נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם).

הבעיה אותה מציין המבקש בדבר זכותו של אדם עני, כי ייעשה עימו צדק איננה זו המתעוררת בעניין שלפנינו. סוגיה עקרונית זו מוסדרת על ידי מחוקק המשנה, אשר קבע בתקנה 13(א) לתקנות, כי אם ראה בית המשפט, אליו הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה, כי אין ביכולתו של המבקש לשלם אגרה, הוא רשאי לפטור המבקש מתשלום האגרה או מחלקה. העניין, המונח בפנינו, עוסק בשאלה אחרת והיא, האם נכנס המבקש להגדרה המנויה בתקנה בדבר אי היכולת לשלם האגרה. שאלה זו היא עובדתית, ולא מצאנו בה חשיבות החורגת מתחום היחסים שבין הצדדים הנוגעים בדבר. בית המשפט המחוזי הכריע, למעשה, בשאלה עובדתית זו, ואין דרכה של ערכאה זו להתערב בהכרעות כגון דא. המקרה הנידון אינו עומד, איפוא, במבחנים למתן רשות ערעור (ראה רע"ב 1/86 הנ"ל).

הבקשה נדחית.