בג"ץ 1329/14 יאסר אחמד אבראהים יאסין נ. המפקד הצבאי הגדה המערבית

בקשת העותרים לחייב את המשיבים בהוצאותיהם, לאחר שהעתירה התייתרה ונמחקה, הועברה להכרעתי נוכח חלופי גברי בלשכת הרשמים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובת העותרים ובכל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולחייב את המשיבים בהוצאות, בשיעור מתון. בעניין זה הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים:

על פי העולה מן החומר שבתיק העותר 1 הגיש בקשה לקבלת היתר חקלאי לכניסה למרחב התפר אשר תוקפו לשנתיים, אף בפועל קיבל היתר כניסה לצרכי תעסוקה אשר תוקפו קצר יותר. בתגובת המשיבים צוין בעניין זה כי "בירור שנערך בהמשך העלה כי בעת הנפקת ההיתר נפלה טעות, שכן על פי המסמכים שהגיש, היה זכאי העותר להיתר חקלאי, אשר תוקפו לשנתיים". דהיינו המשיבים לא הכחישו כי הסעד המרכזי שהתבקש בעתירה היה מוצדק וכי העותר לא קיבל את מבוקשו בעניין זה טרם הגשת העתירה מחמת טעות (ויצוין כי העותרים הדגישו כי לא מדובר היה בטעות חד פעמית), וכן עולה מתגובת המשיבים כי הבירור אשר בעקבותיו התגלתה הטעות נערך לאחר הגשת העתירה.

עוד אוסיף כי איני מוצאת לקבל את טענת המשיבים לאי מיצוי הליכים, שכן גם אם העותרים אכן לא פנו לגורם המתאים כטענת המשיבים (טענה המוכחשת על ידי העותרים) לא הבהירו המשיבים מדוע במכתבים (ראו למשל מכתב מיום 11.11.2013) ובשיחות הטלפוניות שנערכו בין הצדדים לא הפנו את העותרים, המלינים אל העדר מענה ענייני לפניותיהם, לגורם המתאים לשיטתם (ראו והשוו בג"ץ 7459/13 מוחמד נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (23.3.2015)).

כן איני סבורה כי במסגרת הבקשה לפסיקת הוצאות יש מקום להכריע בטענות הצדדים הנוגעות להתנהלותו של העותר 1 בכל הנוגע להפרת תנאי ההיתר, והמישור בו יש לבחון את השלכות התנהלותו הנטענת של העותר 1 הוא המישור המנהלי (כפי שאכן נעשה בפועל).

ואולם בשים לב לכך שהסעד ניתן לעותרים סמוך לאחר הגשת העתירה ולכלל נסיבות העניין יש כאמור להעמיד את ההוצאות על שיעור מתון, ולאחר איזון בין כל השיקולים הרלבנטיים החלטתי לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות ושכר טרחת העותרים בסך של 2,500 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל.