בג"ץ 1336/07 נאדה אבו בלאל נ. בית הדין השרעי בבאר שבע

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

העותרת מלינה כנגד החלטתו של בית-הדין השרעי בבאר-שבע, אשר קבע כי בתה הקטינה תהיה נתונה למשמורת סבתה – אימו של אביה (המשיב 3 בעתירה). במסגרת העתירה, נתבקש מתן צו ביניים המורה להעביר את הקטינה למשמורת העותרת בתקופת הביניים עד למתן החלטה אחרת.

ביקשנו לקבל את חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשל טיב המחלוקת. היועץ המשפטי לממשלה הביא בפנינו הודעה מנומקת הסומכת על בדיקות יסודיות שנעשו מטעמו ומטעם גורמי הרווחה המקצועיים. מסתבר, כי שאלת המשמורת על ביתם המשותפת של העותרת ובן-זוגה לשעבר נידונה בבית-המשפט לענייני משפחה, שפסק בשנת 2004 כי המשמורת הקבועה של הקטינה תהא אצל אימה. אלא, שבעקבות היעלמותה של הקטינה מבית אימה בחודש פברואר 2006, למשך יממה באו תלונות לפקידת הסעד לגבי חששות לאלימות ממנה סובלת הקטינה. באותה עת, הובאה הקטינה לביקור במשפחתו המורחבת של אביה, והיא לא שבה לבית-אימא בתום הביקור. תחת זאת, הופנתה הקטינה לפקידת הסעד ומסרה בפניה כי היא חוששת לחזור לבית העותרת. פקידת הסעד הוציאה צו חירום שמכוחו הוצאה הקטינה למשפחת קלט. לאחר מספר ימים, הועברה למשפחת סבתה.

בשלב זה, באה פנייה לבית-הדין השרעי בבאר-שבע בעניין החזקת הקטינה. בתאריך 9.3.2006, החליט בית-הדין השרעי להעניק לסבתה של הקטינה חזקה זמנית עד לקבלת דו"ח מטעם משרד הרווחה. דיון זה התקיים שלא בנוכחות העותרת, משזו לא התייצבה לדיון. העותרת פנתה לבית-הדין והסבירה כי לא התייצבה לדיון בשל חשש לביטחונה וטענה כי בית-המשפט לענייני משפחה הוא בעל הסמכות לדון בסוגיית המשמרת. ביום 13.4.2006 התקיים דיון נוסף בבית-הדין השרעי וגם הפעם ללא נוכחות העותרת שזומנה לדיון. בתום הדיון, החליט בית-הדין השרעי למסור את החזקה בקטינה לסבתה.

על החלטה זו לא הוגש ערעור לבית-הדין השרעי לערעורים. העותרת פנתה לבית-המשפט לענייני משפחה, אך זה החליט להמתין להכרעתו של בית-המשפט העליון בשל העתירה שהוגשה.

מהודעתו של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה מסתבר, כי עמדתם המקצועית של גורמי הרווחה היא כי לעת הזו, המשמורת צריכה להיות אצל הסבתא, על אף שראוי לקיים את הקשר בין הקטינה לעותרת. בפועל, התקיימו מספר מפגשים בין העותרת לקטינה.

בנסיבות אלה באנו לכלל מסקנה, כי אין מקום ליתן צו ביניים ולא זו בלבד שיהא בו כדי לשנות את המצב הקיים אלא שהוא לא יעלה בקנה אחד עם עמדתם של גורמי הרווחה. לפיכך דינה של הבקשה להידחות.

אשר לעתירה עצמה, שבמרכזה עומדת שאלת הסמכות לדון בשאלת המשמורת של הקטינה. שאלה זו מעוררת אכן, על פני הדברים, קושי המצריך בירור, אלא שהעותרת לא מיצתה את ההליכים שהחלו להתברר בפני המשיב 1, בית-הדין השרעי בבאר-שבע, בכך שנמנעה מלהגיש ערעור לבית-הדין השרעי לערעורים. נראה כי גם היום, ראוי שהשאלות שבמחלוקת לגוף הסמכות של בית-הדין ולגוף העניין, ראוי להם שיתבררו בבית-הדין השרעי לערעורים תחילה. ממילא, אין מקום להכריע בסוגיית הסמכות על ידינו בשלב זה.

כיוון שהעותרת איחרה את מועד הגשת הערעור לבית-הדין, שאלנו את נציג המשיב 3 אם נכון הוא להסכים להארכת המועד, וברוב הגינותו הוא נתן הסכמתו לכך. כיוון שכך, תגיש העותרת ערעור לבית-הדין השרעי לערעורים בצירוף בקשה מוסכמת להארכת המועד על-מנת שהמחלוקת תתברר, בשלב זה, שם.

העתירה נדחית, אין צו להוצאות.