בג"ץ 1347/17 פלוני נ. פלוני

השופט נ' הנדל:

1.

בין העותר ומשיבה 1 התגלעו מחלוקות כספיות סביב הסכם גירושין שאותו כרתו. בית הדין הרבני האזורי קיבל – בדן יחיד –

את עמדת העותר ביחס למחלוקת כספית מסוימת, בהתאם לתחשיב שהוגש מטעם העותר, ולאחר שלא הוגשה כל תגובה מטעם משיבה 1 ביחס לתחשיב זה. בהמשך לכך הורה למשיבה 1 לשלם לעותר סך של כ-29,000 ₪.

בעקבות מספר בקשות שהגישה משיבה 1 ביטל בית הדין הרבני האזורי – במותב תלתא – את פסק הדין, תוך פתיחת ההליך מחדש לשם הכרעה במחלוקת הכספית. בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעורו של העותר על החלטה זו. הטעם המרכזי שניתן להכרעות בתי הדין הרבניים – מתן פסק הדין בחוסר סמכות, לנוכח נתינתו בדן יחיד ולא במותב תלתא. טעמים נוספים שניתנו להכרעות אלה הם חשש לטעות בפסק הדין וראיות חדשות שיש לקבוע כי משיבה 1 הציגה. מכאן העתירה שלפנינו.

העותר טוען, בין היתר, כי ביטול פסק הדין נעשה בחוסר סמכות, כי עמדת בתי הדין הרבניים מובילה לפגיעה בסופיות הדיון וכתוצאה מכך בכללי הצדק הטבעי, כי בטרם ביטול פסק הדין נדחו מספר בקשות קודמות של משיבה 1 לביטולו וכי הדיון בבקשת משיבה נקבע מיוזמת בית הדין וללא בקשה הולמת מצידה של משיבה 1. האחרונה, מצידה, סומכת ידיה על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים, בהטעימה כי פסק הדין נגדה ניתן בחוסר סמכות, וכי ההחלטה על ביטולו מצויה בסמכות בית הדין. נציג בתי הדין הרבניים הסכים אף הוא לעמדה זו, והוסיף, בין היתר, כי לשיטתו – לבית הדין הרבני סמכות לדון מחדש מיוזמתו בפסק דין שניתן בחוסר סמכות.

2.

המסגרת הדיונית שבה עסקינן – עתירה לבג"ץ נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול – מכתיבה את הדיון בעתירה. כידוע, רק במקרים קיצוניים יתערב בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין הרבני – כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או שנדרש סעד מן הצדק והעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. ( בג"ץ 58/13

פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים , פסקה 17 (10.5.2013), וההפניות שם). המקרה שלפנינו אינו נכלל במקרים החריגים הללו. כדי לנמק קביעה זו איננו נדרשים להכריע בכל יריעת המחלוקת שנפרשה בכתבי הטענות של הצדדים. די לומר כי הדיון המחודש בבית הדין הרבני האזורי נערך בעקבות פסק דין שניתן בחוסר סמכות, מפאת נתינתו בדן יחיד, וכי במצב כזה פשיטא כי בסמכות בית הדין לדון בעניין מחדש, במותב תלתא, כפי שנגזר מכללי הסמכות (ראו בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מח(4) 591 (1994)).

אכן, הצדדים נחלקו בפירוש תקנה קכח מתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, שכותרתה "דיון מחדש ביוזמת בית הדין", ואשר מצויה בפרק י"ד שכותרתו "סתירת הדין ודיון מחדש". התקנה קובעת כך: "חושש

בית - הדין

שטעה

בפסק - דינו, יזמין

את

הצדדים

לבירור

נוסף, ובמקרה

זה

רשאי

בית - הדין

לעכב

את

ביצוע

פסק - הדין

עד

לבירור". המחלוקת בין הצדדים היא בשתי סוגיות מרכזיות – השאלה האם רק המותב שנתן את פסק הדין רשאי לדון בעניין מחדש או גם מותב אחר; והשאלה האם התקנה עוסקת גם במקרים שבהם נודע לבית הדין כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות. ואולם איננו נדרשים להכריע במחלוקת זו בנסיבות העניין. גם אם היינו מקבלים את עמדת העותר בכל השאלות שבמחלוקת, עדיין אין חולק על כך שערכאת הערעור רשאית לבטל פסק דין שניתן בחוסר סמכות. בענייננו הגיעה הסוגיה, לבסוף, לערכאת הערעור – בית הדין הרבני הגדול – גם אם כערעור על החלטה לדון מחדש, ולא על פסק הדין גופו. ערכאת הערעור קבעה כי פסק הדין אכן ניתן בחוסר סמכות. גם אם נניח – ואיננו קובעים כך – כי ראוי היה לפסוע בנתיב דיוני שונה מזה שבו פסעו הצדדים בפועל, סוף כל סוף התוצאה אליה הגיע בית הדין הרבני הגדול אינה עולה לכדי חריגה מסמכות או חוסר צדק אחר כלפי מי מן הצדדים.

טענה נוספת שהעלה העותר היא כי גם אם רשאי היה בית הדין הרבני הגדול להורות על דיון מחדש לנוכח מתן פסק הדין בחוסר סמכות – הרי שעדיין יש לקבוע כי הטענה הועלתה בחוסר תום לב, בשל השלב בהליך שבו הועלתה. טענה זו היא יישומית במהותה, ונתונה לשיקול דעתו של בית הדין הרבני. בנסיבות העניין, ולנוכח השתלשלות ההליכים בבתי הדין הרבניים – לרבות הבקשות השונות שהגישה משיבה 1 לקיום התחשבנות מחודשת ופרקי הזמן שחלפו בין ההחלטות השונות – החלטת בית הדין הרבני אינה מקימה כל עילה להתערבותנו.

3.

העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות משיבה 1 בסך של 5,000 ש"ח.