בג"ץ 1351/03 אפגד ,חברה לעבודות הנדסה ובנין בע"מ נ. מדינת ישראל - משרד הע

בפני בקשה לחיוב המשיבים בהוצאות.

עניינה של העתירה בטענות העותרת, חברה קבלנית, בנוגע לבקשות שהגישה לשירות התעסוקה לאישור העסקה של עובדים זרים בשנים 2002 ו-2003. העתירה הוגשה ביום 9.2.03.

הסעדים שהתבקשו על ידי העותרת היו אלה: (א) כי בית המשפט יורה לשירות התעסוקה לדון בבקשת העותרת להקצאת היתרים להעסקת עובדים זרים במסגרת "שלב ב'" בשנת 2002, וכן בבקשתה להקצאת היתרים לשנת 2003; (ב) כי בית המשפט יורה לשירות התעסוקה לדון מחדש בערר שהגישה על מספר ההיתרים שהוקצו לה בשנת 2002; (ג) כי בית המשפט יורה לשירות התעסוקה לבטל את ההחלטה בדבר העסקת אזרחים ירדניים בפרוייקטים של בנייה בירדן; (ד) כי בית המשפט יורה למשרד הפנים להעניק רשיונות עבודה בישראל לאזרחים זרים העובדים אצל העותרת, וכן יתקן את רישומיו בנוגע למספר העובדים הזרים הרשומים על שם העותרת, והנמצאים בישראל.

בגדרי העתירה, ביקשה העותרת גם צו ביניים אשר יורה למשיבים ליתן לה היתר זמני להעסקת 16 עובדים זרים, בנוסף על ההיתר שהיה לה. בתגובת המשיבים מיום 20.2.03 נאמר כי הוחלט לאשר לעותרת העסקה של 19 עובדים זרים נוספים. משכך, התייתרה הבקשה לצו ביניים, והיא נמחקה על ידי כב' השופט גרוניס.

ביום 18.3.03 ביקשו המשיבים, בהסכמת העותרת, להאריך את המועד להגשת תגובתם לעתירה. עוד בטרם הוגשה התגובה הנ"ל, הגישה העותרת, ביום 11.6.03, בקשה למחיקת העתירה ולחיוב המשיבים בהוצאות.

העותרת מציינת שלושה סעדים עיקריים שלטענתה הוענקו לה על ידי המשיבים בעקבות הגשת העתירה, ואשר מצדיקים פסיקת הוצאות לטובתה. אתייחס לעניינים אלה כסידרם.

1.לטענת העותרת, לאחר העתירה הוחש הדיון בעניינה בשאלת הקצאת העובדים הזרים לשנת 2003. מתגובת המשיבים עולה, כי רק ביום 13.4.03, החליט הדרג הממשלתי על מכסת העובדים הזרים לשנת 2003. לטענת המשיבים, אין לראות את החלטת הממשלה כנובעת מהגשת העתירה, שכן מדובר בהחלטה שהתקבלה זמן קצר יחסית לאחר מינוייה של הממשלה החדשה. אין לי יסוד לפקפק בהסבר זה, ועל כן, טענת העותרת לעניין זה נדחית.

2.לטענת העותרת ככל הנראה בעקבות הגשת העתירה שבכותרת ועתירה דומה באותו עניין, בוטלה ההחלטה בדבר העובדים הירדניים, וניתן כיום להעסיק עובדים זרים שאינם ירדנים באילת. המשיבים למעשה אינם חולקים על הטענה כי עתירה זו, כמו עתירות אחרות, הביאה לשינוי בגישתו של שירות התעסוקה (ראו סעיף 22 לתגובת המשיבים) והאיצה את הבנתו כי קיימים קשיים ביישום הפרוייקט. דברים אלה מלמדים גם על צידקתה העקרונית של העתירה, וגם על כך שהיה קשר סיבתי בין הגשתה לבין הסעד שניתן. עם זאת, בצדק טוענים המשיבים, כי לא מוצו כל ההליכים בטרם הוגשה העתירה, ולא נעשתה פנייה מסודרת לשירות התעסוקה בנושא זה טרם הפנייה לבג"צ. נראה לי, כי במקרה זה התוצאה המאוזנת בסעיף זה היא פסיקת הוצאות חלקיות, המבוססת על כך שלעותרת ניתן הסעד המבוקש בעקבות הגשת העתירה, אך תוך הבאה בחשבון של אי מיצוי הסעדים על ידה עובר להגשת העתירה.

3.לטענת העותרת, יש "לזכות" את תיקה במשרד הפנים שכן רשומים על שמה עובדים זרים שכבר אינם עובדים אצלה. העותרת מתארת בבקשתה כי היא פועלת מול משרד הפנים בנושא זה, אך היא מסכימה כי עליה להגיש עתירה מינהלית בעניין. ממילא, אין מקום לפסיקת הוצאות במסגרת ההליך שבכותרת, כאשר מדובר בנושא המצוי בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. כמו כן, העותרת פנתה למשרד הפנים מספר ימים לפני הגשת העתירה, וקיבלה בהסכמה את המכתב מטעם ב"כ המשיבים מיום 16.3.03, בו הופנתה למשרד הפנים. גם טענת העותרת לעניין זה נדחית.

סופם של דברים. נמצא יסוד מספיק לחיוב בהוצאות בסעיף 2 הנ"ל בלבד, וגם לגביו, באופן חלקי. אני סבור, כי בנסיבות מקרה זה מן הראוי לחייב את המשיב 1 בהוצאות העותרת בסך של 4,500 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק, וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.