בג"ץ 1365/02 פזל חברה הנדסה ובנין בע"מ נ. מדינת ישראל -משרד הבינוי והשיכו

בפניי בקשה למחיקת חלקים מן הערעור שבכותרת.

1.הערעור שבכותרת תוקף שורה של החלטות של בית משפט קמא. לצורך העניין שבפניי, חשובות ההחלטות מן הימים 9.1.02 ו-2.7.02, הן ההחלטות נשוא בקשת המחיקה שבפניי.

בהחלטה מיום 9.1.02 נקבעה חבותה של המשיבה בשורה של עניינים כלפי המערערת. בעניין זה, הערעור שבכותרת תוקף שלושה עניינים שבהם דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערת נגד המשיבה. עניין אחד נוגע לטענות המערערת, חברה קבלנית שביצעה פרוייקט בנייה, אשר תבעה את ההפרש בין מחיר שסוכם לטענתה לבין מה שבוצע בפועל, על רקע קיומם של שיפועים חריגים במקום הבנייה (סעיפים 32 – 40 לפסק דין בית משפט קמא). בית המשפט קיבל, עם זאת, טענה חלופית של המערערת בסוגיית השיפועים. העניין השני נוגע לטענות המערערת בנוגע לרישום ופרצלציה. העניין השלישי נוגע לקבלת תביעה שכנגד של המדינה באותה החלטה.

בהחלטה מיום 2.7.02 נקבעו סכומים שונים, שביטאו את היקף החבויות בין הצדדים בעניינים שונים.

סיווג ההחלטות

2.השאלה לעניין זה היא האם המדובר בהחלטה אחרת או בפסק דין חלקי. נפקותה של השאלה היא במועד הגשת הערעור. כאשר מדובר בפסק דין (ובכלל זה פסק דין חלקי), המועד לערעור הוא תוך 45 ימים מקבלת פסק הדין. כאשר מדובר בהחלטה אחרת, המועד להגשת בקשת רשות לערער הוא תוך 30 ימים מקבלתה. עם זאת, רשאי בעל הדין לערער על החלטה כזו לאחר מתן פסק דין סופי בהליך (ראו תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). הואיל והערעור הוגש ביום 13.2.02, בעקבות מתן פסק דין סופי בהליך ביום 20.12.01, הרי שסיווג ההחלטות חשוב על מנת לקבוע האם נגועה הגשת הערעור לגביהן באיחור.

3.אין מחלוקת של ממש בין הצדדים לעניין זה. באותם חלקים בהם נקבעה חבות של מי מן הצדדים בהחלטה מיום 9.1.01, המדובר בהחלטה אחרת, שכן אין מדובר בהכרעה סופית באותן עילות, אלא בקביעה שהיא שלב בדרך להכרעה כאמור. דברים אלה נכונים ביחס לקבלת התביעה שכנגד של המדינה, באותה החלטה. עם זאת, ביחס לשתי העילות שנדחו באותה החלטה, ואשר המערערת מבקשת לתקוף לגביהן את החלטת בית משפט קמא, דומה כי המדובר הוא בפסק דין לכל דבר ועניין. ההחלטה סיימה את ההתדיינות באותו מקטע, והינה פסק דין חלקי.

4.במצב זה, המועד להגשת ערעור על פסק דין זה אינו מושפע מתקנה 411. תקנה זו אינה חלה על פי לשונה על החלטה שהיא פסק דין חלקי. היא אף אינה חלה על פי הגיונה על החלטה כאמור. המבחן למיונו של פסק דין חלקי הוא בכך, שפסק הדין עומד על רגליו שלו. בשל כך, ובשונה מהחלטת בינים, פסק דין כזה אינו מתמזג בפסק הדין הסופי הניתן בתום ההליך, ואין גם כל הצדקה לאפשר ערעור עליו בסוף ההליך (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים התשנ"ה-1995, בעמוד 771).

אשר להחלטה מיום 2.7.02, הרי שהמדובר, ואף על כך אין חולק, בפסק דין חלקי לעניין אותן עילות שהוכרעו באותה החלטה.

התוצאה היא, כי לעניין שתי ההחלטות נגוע הערעור שבכותרת באיחור.

הארכת מועד להגשת הערעור

5.בכך לא בא הדיון לסיומו. עדין יש לשקול, האם יש מקום להארכת המועד להגשת הערעור על ההחלטות האמורות. הואיל והמועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק, טעונה הארכתו טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). השאלה היא, האם הוכח טעם כזה במקרה שבפניי.

6.טוענת המערערת, כי עובר להחלטה מיום 2.7.02 הייתה בבית המשפט המחוזי הסכמה דיונית בין הצדדים כי המדובר בהחלטת בינים, אשר הערעור עליה יהא בסוף הדרך, עם מתן פסק דין סופי בהליך. המדינה חולקת על קיומה של הסכמה כזו. אין בפניי חומר שמאפשר הכרעה ישירה במחלוקת זו, ואף פרוטוקול הדיון שבבית משפט קמא אינו מצביע על הסכמה כזו.

7.ברם, איני רואה צורך בהכרעה בעניין זה. לצורך ההכרעה בשאלת קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה די לי בכך, שעובר למתן ההחלטה מיום 2.7.02, היתה עמדת המדינה כי אין מקום למתן פסק דין חלקי, וכי בית המשפט המחוזי מתבקש ליתן החלטת בינים, על מנת לאפשר למדינה לשקול את עמדתה ביחס להגשת ערעור בסופו של ההליך. עמדה זו קיבלה ביטוי מפורש במסמך הנושא את הכותרת "תשובת המשיבה לבקשה למתן פסק דין חלקי ובקשות מטעם המשיבה". מסמך זה הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 20.6.01. בקטע הרלוונטי לעניין נאמר כך:

"1.... המדינה מתנגדת לכך שיינתן פסק דין חלקי ביחס לאותם סכומים [הנזכרים קודם לכן – ע.ש.]. הטעם לכך הוא, שחבות המדינה באותן עילות נקבעה בהחלטת בית המשפט הנכבד מיום 9.2.01 [צ"ל 9.1.02 – ע.ש.], שהיא החלטת בינים.

2.המדינה החליטה שלא להגיש בקשת רשות לערער על החלטת הביניים האמורה, ואולם אפשר שלאחר שיינתן פסק דין בתביעה כולה תחליט המדינה לערער על פסק הדין, ובתוך כך על החלטת הביניים האמורה, או על חלקים ממנה.

3.מתן פסק דין חלקי בהתייחס לעילות תביעה, שחבות המדינה בהן נקבעה בהחלטת הביניים, עלולה ליצור את הרושם, שהמדינה השלימה עם הקביעות שבהחלטת הביניים וויתרה על זכותה לשקול הגשת ערעור.

4.לפיכך, לטענת המדינה, מן הראוי שבית המשפט הנכבד יתן החלטת בינים נוספת, ולא פסק דין חלקי, בהתייחס לסכומים שלגביהם אין מחלוקת בין הצדדים".

בית משפט קמא לא נדרש בהחלטתו מיום 2.7.01 לדברים אלה, או לבקשת המערערת כי יינתן פסק דין חלקי דווקא. עם זאת, יש לציין כי בניגוד לפסק דינו הסופי בהליך, כותרת החלטה זו היא "החלטה". בכך אין כדי להשפיע על מיונה של ההחלטה כפסק דין, או בהחלטה אחרת. המדובר בהחלטה סופית, המסיימת את הדיון בעילות שונות, וככזו היא פסק דין גם אם כותרתה היא החלטה. עם זאת, יש בשילוב הנסיבות, הנוגע לבקשת המדינה המובאת לעיל ולהחלטת בית המשפט, כדי ליצור, לכל הפחות, מצג כלפי המערערת כי עמדת המדינה התקבלה, וכי על המערערת לראות בהחלטה האמורה החלטת ביניים, ולא פסק דין סופי. גם אם לא הייתה הסכמה דיונית כנטען בין הצדדים לעניין זה, נראה לי כי טעות כאמור, בנסיבות בהן הצד השני תרם וגרם לה, יכולה וצריכה להוות טעם מיוחד למתן ארכה להגשת הערעור.

8.יש להוסיף לכך, כי בדיון בפניי התברר כי בעקבות ההחלטה האמורה, סברה גם באת כוח המדינה בבית משפט קמא, הגב' רוזנטל, כי אמנם מירוץ המועדים להגשת ערעור על ההחלטה האמורה טרם החל, וכי הוא יחל רק עם מתן פסק דין סופי בהליך. מתברר עוד, כי בשלב מסויים העמיד עמית לעבודה של באת כוח המדינה אותה על טעותה. ברם, אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין שבפניי. מן התיאור האמור עולה, כי המערערת לא הייתה יחידה בטעותה לעניין אופי ההחלטה ולעניין מירוץ המועדים להגשת ערעור עליה. קיומה של הטעות המשותפת האמורה מצד שני הצדדים, מספק תמיכה נוספת לסבירות טעותה של המערערת, ומחזק לטעמי את קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה להגשת ערעור המערערת על אותם עניינים שהוכרעו באותה החלטה (לרבות התביעה שכנגד מטעם המדינה, שהתקבלה בהחלטה מיום 9.1.01 וסכום החיוב על פיה נקבע בהחלטה מיום 2.7.01).

9.דברים אלה אינם משליכים במישרין על ההחלטה מיום 9.1.01. ההחלטה האמורה ניתנה זמן רב לפני מצגי המדינה בתגובתה האמורה מיום 20.6.01. אין כל טענה כי המערערת הסתמכה על מצג כלשהי של המשיבה כאשר לא ערערה על דחיית שתי העילות הנזכרות באותה החלטה. טעותה של המערערת לעניין זה אינה טעות סבירה, או בלתי נמנעת באופן סביר, ואין בה, כשלעצמה, כל סממן אשר עשוי להצדיק מתן ארכה להגשת ערעור.

10.עם זאת, יש להביא בחשבון כי בבית משפט זה תלוי ועומד ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, וכי בכל הנוגע להחלטה מיום 2.7.01, יש טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור (אשר הוגש ביום 13.2.02). עובדת קיומו של הליך תלוי ועומד כנגד פסק דין עשויה להוות טעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת ערעור נוסף, הנוגע לאותה התדיינות. לעניין זה נפסק בבש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22, כי:

"בהיות הליך תלוי ועומד לפני בית המשפט הרי הליך זה, הוא כשלעצמו, מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר. אולם יודגש כי הכוונה להליך משפטי התלוי ועומד 'באותו ענין'. הביטוי 'באותו ענין' זכה לפרשנות צרה, והכוונה היא במפורש לענינים אשר מהווים חלק מההתדיינות הקיימת..... הלכה זו אף מסוייגת בתנאי נוסף, והוא , שלא תהא אפשרות לנקוט הליך אחר (נוסף), משום הרחבת יריעת ההתדיינות התלויה ועומדת ....עם זאת, ... השאיפה למנוע התדיינות נוספת והרחבת היריעה איננה עקרון נוקשה, אלא סייג אשר יש לשקול אותו במסגרת שיקלול כל הנסיבות בכל מקרה ומקרה."

11.נראה לי, כי הערעור על ההחלטה מיום 9.1.01 הוא "באותו עניין" של הערעור על החלטותיו האחרות של בית משפט קמא. מסגרת ההתדיינות היא התקשרות בין הצדדים, לצורך ביצועו של פרוייקט בנייה, ואף העילות שנדחו ביום 9.1.01 נופלות לגדר זה, גם אם ביחס לאחת מהן (נושא השיפועים) הועלו טענות ייחודיות. ניסיתי לבחון, במהלך הדיון, האם ובאיזו מידה מתן אפשרות להגשת הערעור על ההחלטה מיום 9.1.01 עלול להביא להרחבת יריעת ההתדיינות בין הצדדים. אף לעניין זה ישנה מחלוקת בין הצדדים, כאשר עמדת המדינה היא כי נושא השיפועים, נשוא ההחלטה מיום 9.1.01, מאפיל על העניינים האחרים נשוא הערעור, ואילו עמדת המערערת היא כי מדובר בתוספת משמעותית, אך לא כזו החורגת בהיקפה ובסדרי גודלה מן הנושאים האחרים העולים בערעור. בשים לב לכך, שנושא השיפועים, הוא הנושא העיקרי שבמחלוקת לעניין זה, עולה גם בהחלטה מיום 2.7.02 (אף אם רק בכל הנוגע לעילה החלופית שנטענה על ידי המערערת), אני סבור כי בנסיבות עניין זה ניתן להאריך את המועד להגשת הערעור, גם ביחס להחלטה מיום 9.1.01.

12.אוסיף עוד, כי ספק בעיני אם הייתה הסתמכות כלשהי בפועל של המדינה על כך שלא יוגש ערעור בנקודות האמורות. אכן, בדיון שבפניי סברה באת כוח המדינה לכתחילה כי ההחלטה מיום 9.1.01 מהווה פסק דין רק לגבי עילת הפרצלציה, ולא לגבי נושא השיפועים, ורק בשלב מאוחר יותר של הדיון השתנתה דעתה. גם בכך יש כדי לתמוך, בנסיבות עניין זה, בהארכת המועד להגשת הערעור על ההחלטה האמורה.

התוצאה היא, כי ניתן להאריך את המועד להגשת ערעור, הן ביחס להחלטה מיום 2.7.01, והן ביחס להחלטה מיום 9.1.01. במצב זה, דין הבקשה למחיקת הערעור להידחות. עם זאת, בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. בהתאם להחלטתי מיום 7.5.02, עומדת למדינה ארכה של 10 ימים לצורך הגשת ערעור שכנגד, אשר תחילת מניינה ביום קבלת החלטה זו. ימי הפגרה יבואו במניין ימי הארכה האמורה.