בג"ץ 1370/02 שרון בובליל נ. רמי שלינגר

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' שטרנברג-אליעז) בהפ' 494/01 לפיה אושר פסק בוררות בהתאם לבקשת המשיב, ונדחתה על הסף בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק הבוררות.

2.אלו הן העובדות הצריכות לענייננו: ביום 24.6.1999 התקשרו המבקש והמשיב בחוזה להקמת סוכנות ביטוח משותפת. בסעיף 10 להסכם השותפות נאמר, בין היתר:

"...אם יחלוק שלינגר על הכרעה של בובליל הוא יהיה זכאי להביא את השאלה להכרעה לעו"ד אורי הורנשטיין... אשר נקבע על ידי הצדדים בהסכמה כבורר יחיד. חתימת הצדדים על הסכם זה היא בעלת תוקף של הסכם בוררות בין הצדדים.... הצדדים מצהירים ומאשרים כי בד בבד לחתימתם על הסכם זה הם חותמים על כתב הוראות לבורר אשר יישאר בידי הצדדים ויימסר לידי הבורר אך ורק בעת שהצדדים ייזקקו לשירותיו, והבורר יפעל על פי הכתוב בכתב הוראות זה".

לאחר כארבעה חודשים נערמו בדרכם של השותפים חלוקי דעות בקשר לשותפות. ביום 6.10.1999 חתמו הצדדים על "שטר בוררות" שבו נאמר, בין היתר, כי הצדדים:

"מוסרים בזה את כל הסכסוכים וחילוקי הדעות בקשר לשותפות בובליל-שלינגר וקבלת החלטות לעניין ניהולה לבוררות בורר דן יחיד, עו"ד אורי הורנשטיין... הבורר לא יהיה כפוף לכלל ההגבלות של זמן למתן הפסק, האמורים בתוספת לחוק הבוררות".

ביום 3.4.2000, לאחר שהליך הבוררות כבר החל להתנהל, חתמו הצדדים על "כתב הוראות לבורר" שבו נאמר:

"ביום 6.10.99 חתמנו על שטר בוררות לפיו מינינו אותך כבורר. אנו מאריכים בזה את תוקף שטר הבוררות והסמכויות שהוקנו לך על פיו לתקופה של 6 [ששה] חודשים נוספים".

ביום 3.7.2000 פנה המבקש אל הבורר בבקשה לפסול עצמו מלהמשיך ולשמש כבורר בנימוק של משוא פנים. ביום 10.7.2000 נתן הבורר החלטה לפיה ההחלטה בבקשת הפסילה תינתן לאחר שהצדדים ישלמו את שכר הבורר. ביום 20.12.2000 פנה המשיב לבורר בבקשה למתן החלטה בבקשת הפסילה, לאחר שהתחייב לשלם בעצמו את חלקו של המבקש בשכר הבורר. ביום 1.1.2001 נמסרה החלטתו של הבורר, הדוחה את בקשת הפסילה, לידי המשיב, לאחר שזה שילם את שכר הבורר גם עבור המבקש. באותו יום, בהתאם לבקשת המשיב, נתן הבורר גם את פסקו. הבורר התנה את מסירת הפסק לצדדים בתשלום יתרת השכר המגיעה לו. גם במקרה זה שילם המשיב את חלקו של המבקש בשכר הבורר. ביום 24.1.2001 שלח המשיב למבקש דרישה לתשלום המגיע על פי הפסק. לדרישה זו צירף את פסק הבוררות.

ביום 14.3.2001 פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה לאישור פסק הבוררות. ביום 1.4.2001 הגיש המבקש בקשה לביטול הפסק בעילות שונות. בית המשפט המחוזי דחה על הסף את בקשת הביטול בנימוק שהיא לא הוגשה במועד הנדרש על פי סעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק"), ואישר את פסק הבוררות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

עיינתי בבקשה ובתגובת המשיב והגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

3.אין מחלוקת שפסק הבורר נמסר למבקש למצער ביום 24.1.2001. מתאריך זה ועד ליום בו הגיש המבקש את הבקשה לביטול - 1.4.2001, חלף פרק זמן של למעלה מארבעים וחמישה יום, שהוא פרק הזמן שסעיף 27(א) לחוק הבוררות מורה שלאחריו לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול. המבקש טען לעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, שלגביה לא חלים המועדים הקבועים בסעיף 27(א) הנ"ל, וזאת בהתאם להוראת סעיף 27(ד) לחוק הבוררות. המבקש ביסס את טענתו על "כתב ההוראות לבורר" שנוסחו הובא לעיל ושעל פיו פג תוקף שטר הבוררות ביום 3.10.2000, ולפיכך טען כי משניתן הפסק "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף" כאמור בסעיף 24(1) לחוק הבוררות.

בית המשפט המחוזי קבע כי סמכויות הבורר נגזרות בראש ובראשונה מסעיף 10 לחוזה השותפות, כי חתימה על שטר בוררות לא היתה מחויבת בנסיבות העניין, ועל כן לא ברור גם מדוע חתמו הצדדים על "כתב ההוראות לבורר" מיום 3.4.2000. בהתאם לכך נקבע כי אין לומר שלא היה הסכם בוררות בר-תוקף. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אף אם היה איחור במתן הפסק, הרי שהדבר אינו נכלל בגדר עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1), שכן לכך נקבעה עילת ביטול מיוחדת בסעיף 24(8) לחוק הבוררות, וכי האיחור כשלעצמו אינו מסוג הפגמים שניתן להשתית עליהם את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק.

4.בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש טענות כנגד קביעותיו של בית המשפט קמא הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. טענתו העיקרית של המבקש במישור העובדתי היא כי טעה בית המשפט קמא משקבע כי ההסכם שמכוחו התקיימה הבוררות הוא הסכם השותפות וכתוצאה מכך התעלם, למעשה, מהסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי ב"כתב ההוראות לבורר". במישור המשפטי טענת המבקש היא כי טעה בית המשפט קמא משקבע כי לא מתקיימת עילת ביטול הפסק לפי סעיף 24(1) לחוק.

המבקש לא הראה עילה מדוע על בית משפט זה להעניק לו רשות ערעור ולהתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא. השאלה אם היה הסכם בוררות בר-תוקף היא שאלה עובדתית [השוו: ע"א 633/75 מדינת-ישראל נ' מאיר הלוי , פ"ד לא(3) 339]. זאת ועוד, "כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השיגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק למניעת עיוות דין" [רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם)]. בענייננו, לא מצאתי כי מתקיימת אחת מהעילות למתן רשות ערעור. בית המשפט קמא קבע שהסכם הבוררות שמכוחו התקיימה הבוררות הוא זה שבסעיף 10 להסכם השותפות, והסכם זה המשיך להיות בתוקף גם בעת שנתן הבורר את פסקו. קביעה זו היא קביעה עובדתית לפי טיבה וכאמור לא ראיתי מקום להתערב בה. לא מצאתי מקום גם להתערב גם בקביעת בית המשפט קמא כי נסיבות המקרה שלפנינו אינן מקימות עילת ביטול לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות. קביעה זו נכונה בעיניי אף אם מביאים בחשבון את "כתב ההוראות לבורר" שנוסחו הובא לעיל. בענייננו סיימו הצדדים לטעון את טענותיהם לפני הבורר בטרם חלפה התקופה שקצבו לקיום הבוררות ב"כתב ההוראות לבורר, כך שאיחור, אם ישנו, הוא איחור במתן הפסק בלבד ובכל מקרה אין מדובר בניהול ההליך גופו לאחר שפקע תוקף ההסכם. עילות הביטול היכולות להיות רלוונטיות במקרה מעין זה הן עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(8) או 24(3) לחוק הבוררות [ראו: ס' אוטולנגי, "בוררות - דין ונוהל" (מהדורה שלישית, 1991) בעמ' 460]. צדק בית המשפט קמא בקובעו שנסיבות העניין אינן מקיימות אחר עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק. יש להדגיש כי העיכוב במתן הפסק נבע מהתנהגותו של המבקש, אשר נמנע מלשלם את חלקו בשכר הבורר ונמנע מכל פעולה הקשורה להליך הבוררות משך החודשים שחלפו מאז דרישת הבורר כי ישלם את חלקו בשכרו. הליך הבוררות הופסק רק משום שהמבקש לא מילא אחר התחייבויותיו. המבקש לא הצביע על כל טעם מיוחד מדוע הגיש את בקשת הביטול באיחור, ואף בעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו.

למעלה מן הנדרש אציין כי המבקש אף הגדיל לעשות כאשר הגיש את הבקשה לביטול הפסק לאחר שחלפה תקופת חמישה עשר הימים מיום הבקשה לאישור הפסק הקבועה בתקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט1968-. לו היה בית המשפט מאשר את הפסק בטרם הגיש המבקש את הבקשה לביטולו, יתכן שלא ניתן היה עוד לבקש את ביטולו גם לפי העילה הקבועה בסעיף 24(1) לחוק [כך לדעת אוטולנגי בספרה הנ"ל בעמ' 472].

הבקשה נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך

של 5,000 ש"ח.