בג"ץ 1380/02יונתן בן ארצי נ. שר הביטחון

השופט מ' חשין:

כהוראת סעיף 36 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו1984-, מוסמך הוא שר הביטחון לפטור יוצאי צבא מחובת שירות סדיר, אם ראה לעשות כן מטעמים אלה ואחרים המנויים באורח ספציפי בהוראת סעיף 36, או "מטעמים אחרים". מקובל על שר הביטחון ועל העושים מטעמו כי אותם "טעמים אחרים" כוללים טעמים של סרבנות מצפון, דהיינו, יוצא צבא יכול שייפטר מחובת שירות סדיר אם סרבן מצפון הוא המתנגד באורח אידיאולוגי-עקרוני למסגרת של שירות צבאי.

העותר שלפנינו, יונתן בן ארצי, נקרא להתייצב לשירות ביטחון, ובקשתו הייתה כי ייפטר מאותה חובה, בין השאר, מטעמי פציפיזם, דהיינו, בשל התנגדותו העקרונית לשירות בצבא. עניינו של העותר עלה כמה וכמה פעמים לפני הוועדה אשר יועדה לדון בבקשות לפטור משירות סדיר מטעמי מצפון. בפעם הראשונה החליטה הוועדה כי הטיעונים שהעלה העותר אינם מצדיקים פטור משירות ביטחון, אך בה בעת הוסיפה הוועדה והחליטה כי העותר יתייצב לפניה לאחר עבור שנה. לאחר עבור שנה התייצב העותר שוב לפני הוועדה. הוועדה נדרשה לבקשה, ראיינה את העותר שעה ארוכה, ולאחר כל אלה החליטה כי אין בהן, בטענות העותר, כדי להצדיק פטור משירות ביטחון. העותר עתר לבג"ץ נגד החלטה זו, ואחת מטענותיו הייתה כי לא ניתנה לו אפשרות להביא עימו עורך דין או להשמיע עדים מטעמו. על פי הצעת בית המשפט הוסכם בין בעלי הדין כי עניינו של העותר יחזור פעם שלישית לפני הוועדה, וכי הוועדה תיתן החלטתה לאחר שמיעת דברי העותר כמקובל.

עניינו של העותר עלה איפוא פעם שלישית לפני הוועדה. לאחר שמיעת העותר ובא-כוחו, ולאחר קבלת ראיות אלו ואחרות שהוגשו לה, החליטה הוועדה בהחלטה מנומקת כי אין לקבל את בקשתו של העותר לפטור מטעמי מצפון. על פי קביעת הוועדה "העומד בבסיס טענותיו של יונתן אינו פציפיזם המצדיק הענקת פטור משירות הביטחון או הקלות בשירות, כי אם חוסר יכולת להסתגל למערכות, חברתיות כמו גם סמכותיות". על החלטה זו האחרונה העתירה שלפנינו, ועתירת העותר כי נורה על ביטול החלטתה של הוועדה וכי נצהיר כי זכאי הוא לפטור מחובת שירות סדיר מטעמים שבמצפון.

העתירה שלפנינו, עתירה ארוכה ומקיפה היא ביותר. אין טענה שיכול היה בא-כוח העותר להעלות ולא העלה, ומעטות הן האסמכתאות שיכול היה בא-כוח העותר להביא ולא הביא. נעמוד עתה על עיקרי טענותיו של בא-כוח העותר ונאמר מילים אחדות על כל אחת ואחת מהן.

טענתו הראשה של בא-כוח העותר הייתה זו, שהחלטתה של הוועדה אינה החלטה ראויה; כי אין היא מיוסדת כהלכה על חומר הראיות שהובא לפניה; כי הוועדה התעלמה מראיות של מומחים אשר הובאו לפניה בידי העותר; וכי ההחלטה היא בלתי סבירה בעליל כדי כך ששומה עלינו לבטלה. עיינו בחומר הרב שהוצג לפנינו, אך לא נוכל לומר כי שוכנענו בטיעוני בא-כוח העותר.

סרבנות מצפון הינה עניין סובייקטיבי טהור - עניין שבלב - וידענו זה מכבר כי רק האלוהים יראה ללבב בעוד אשר האדם יראה אך לעיניים. אכן, מלאכת הסקת מסקנה כי פלוני מבקש פטור משירות סדיר באשר שירות בצבא נוגד את מצפונו, אין היא מלאכה קלה כלל ועיקר. דומים הדברים במובן מסויים לקביעתה של ערכאת דיון כי מאמינה היא לעד פלוני וכי אין היא מאמינה לעד פלמוני. אכן, מסקנה כי פלוני סרבן מצפון הוא - או כי אין הוא סרבן מצפון - אין היא אך שאלה של אמון. שאלה היא של הבנת חומר ראיות המוצג לפני הוועדה, וממילא ניתנת היא ההחלטה לביקורתו של בית משפט. ואולם, הנטל להוכיח כי שגתה הוועדה בהחלטתה - ולא אך שגתה אלא שגתה כדי כך שבית משפט יהפוך את החלטתה על פיה - נטל זה מוטל על העותר.

שקלנו את טיעוני העותר - טיעונים שבכתב וטיעונים שהשמיענו בא-כוחו על פה - ולא שוכנענו כי החלטת הוועדה החלטה מוטעית היא כדי כך שנהפכנה על פיה. אפשר אנו היינו יכולים להגיע למסקנה אחרת מן המסקנה שהוועדה הגיעה אליה, ואולם לא זו השאלה שעלינו להכריע בה. השאלה שלפנינו היא, אם יצאה שגגה מלפני הוועדה, ואם ראויה היא החלטתה כי נבטלנה. על כך נאמר, כי לא נמצאה לנו אותה שגגה שבא-כוח העותר ניסה בכל כוחו לשכנענו בקיומה. בסוף כל הסופות, שני כוחות הם המושכים משני עברים - האחד לכיוונו של העותר האחר לכיוון הנגדי - ולא נוכל לומר כי הוועדה שגתה בהחליטה כי לא סרבנות מצפון פציפיסטית טהורה היא המניעה את העותר בבקשתו לפטור מחובת שירות סדיר. אכן, לעתים אפשר שהגבול בין פציפיזם המצדיק פטור משירות סדיר לבין "חוסר יכולת להסתגל למערכות" (כניסוח הוועדה) יכול שיהיה גבול דק. ואולם בענייננו לא נוכל לומר כי הוועדה שגתה בהחלטתה כפי שהחליטה וכי ראויה היא החלטתה שנבטלנה.

בא-כוח העותר הוסיף וטען בהקשר זה כי ועדת הפטור מטעמי מצפון אינה נענית אף פעם לבקשות המובאות בפניה, ועל כך העיר בא-כוח המשיב כי למיצער שלוש פעמים קבעה הוועדה שהמבקשים לפניה מסרבים לשרת מטעמי מצפון. מכל מקום, כך טען בא-כוח העותר, העובדה שוועדת הפטור פוטרת מטעמי מצפון רק לעתים נדירות ביותר, עובדה זו כשלעצמה מלמדת כי שיקוליה של הוועדה אין הם שיקולים סבירים. לא נוכל להיעתר לטענה זו, לא אך משום ששאלת פעילותה הכוללת של הוועדה אינה עומדת לפנינו לדיון אלא - ובעיקר - משום שבענייננו-שלנו לא נמצא לנו כי הוועדה פעלה שלא כהלכה.

מוסיף וטוען בא-כוח העותר כי הרכב הוועדה הרכב פסול הוא. וכל כך למה? אלא שיושבים באותו הרכב שלושה אנשי צבא. לטענת בא-כוח העותר, חייבים לשבת בוועדה אנשים שאינם אנשי צבא, שכן אנשי צבא חשים מחוייבים מעצם תפקידם לדחות בקשות פטור מטעמי מצפון המוגשות להם. טענה זו אינה מקובלת עלינו. ועדת הפטור אינה ועדה סטטוטורית אלא ועדה מייעצת, ולא נמצא לנו כי בהרכבה חייבים שישבו בהכרח אנשים שאינם אנשי צבא. מצד החוק לא נמצא לנו פגם בהרכב הוועדה. ואולם, ראוי היה כי בעלי הסמכות ישקלו לעתיד לבוא אם לא היה ראוי כי בוועדה ישבו גם אנשים שאינם אנשי צבא, הן מבחינת שיקול הדעת לגופו הן מבחינת מראית פני הדברים.

מוסיף העותר וטוען, כי לא ניתן לבא-כוחו להשתתף בשיג-ושיח שהיו בינו לבין חברי הוועדה. לעורך-הדין ניתן אך לעיין בפרוטוקול של אותו שיג-ושיח, ולטעון לאחר מכן את טיעוניו. העותר אינו עבריין, כך טען בא-כוחו, ולא היה טעם של ממש לאסור על בא-כוחו להיות נוכח בכל הישיבה כולה. גם טענה זו אינה נראית לנו. כפי שציינו לעיל, שאלת גילוי מצפונו של אדם אין היא שאלה קלה כל עיקר, וחברי הוועדה יכולים היו באורח סביר להסיק כי נוכחותו של עורך-דין בעת השיג-ושיח יכולה הייתה שלא לעזור, אם ננקוט לשון המעטה. גם שאלה זו שאלה של סבירות היא, ולא נמצא לנו כי הוועדה חרגה מן הסבירות.

כללם של דברים: שאלת פטור של יוצאי צבא מחובת שירות סדיר בשל סרבנות מצפון אינה שאלה קלה כל עיקר; לא מבחינת הצורך של צעירים בישראל לשרת בשירות ביטחון ולא מבחינת הבירור של סרבנות המצפון, אמיתותה ועומקה. בבוחננו את נסיבות העניין בכללן, לא נמצא לנו כי נפל פגם בהחלטת הוועדה בעניינו של העותר ועל כן מחליטים אנו לדחות את העתירה.