בג"ץ 14/19פלוני נ. משרד הפנים

השופט נ' הנדל:

1.

במוקד העתירה ניצבים עותרים 2-3 – תאומים שנולדו במסגרת הליך פונדקאות שיזמה עותרת 1 (להלן, בהתאמה: הקטינים ו- העותרת ), לאחר שגייסה תרומה חיצונית של ביציות וזרע, ובוצע באחת ממדינות ארצות הברית. בעקבות הלידה, שהתרחשה לפני למעלה משנה, ניתן בבית המשפט המקומי פסק דין הצהרתי המכיר במעמד העותרת כ- " Only legal parent " של הקטינים, והיא נרשמה כאמם בתעודות הלידה. ברם, כאשר ביקשה העותרת להנפיק עבור הקטינים דרכונים ישראליים, דרש ממנה המשיב (להלן: משרד הפנים ) להוכיח את זיקתה הגנטית כלפיהם, באמצעות עריכת בדיקה גנטית.

מכאן העתירה, בה טוענת העותרת כי זיקה כזו אינה בנמצא – שהרי מקור הביציות בהן נעשה שימוש בהליך הפונדקאות בתרומה חיצונית – אלא שהיא כלל אינה נחוצה. לדידה, שעה שבית המשפט האמריקני הכיר בהורותה, ותעודות הלידה שהונפקו בארצות הברית מעידות אף הן כי היא אמם של הקטינים, על משרד הפנים לכבד תעודות ציבוריות אלה, לרשום אותה במרשם האוכלוסין כאם הקטינים, ולהנפיק לאחרונים דרכונים ישראליים. העותרת גורסת כי אין להתנות את הרישום בהוכחת הורות ביולוגית-גנטית, משום שיש בכך הפליה כלפי אימהות יחידניות; בשל פיצול הסטטוס של הקטינים, בניגוד לכללי המשפט הבין-לאומי הפרטי; נוכח עקרון טובת הילד; ולאור זכותה שלה להורות ולחיי משפחה.

2.

בהתאם להחלטתי מיום 9.1.2019, הציג משרד הפנים את עמדתו "ביחס לסוגיית הסמכות", וטען כי דין העתירה להידחות על הסף עקב קיומו של סעד חלופי. על פי השקפתו, הסעדים אותם מבקשים העותרים מבוססים על טענה מהותית בדבר קיום קשר הורי, ולכן לא ניתן לדון בהם בטרם תכריע הערכאה המוסמכת – קרי, בית המשפט לענייני משפחה – האם קשר משפטי כזה אכן קיים. יתר על כן, גם לאחר שהכרעה כזו תתקבל, היבטי הרישום והנפקת הדרכונים בהם עוסקת העתירה מצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים (לפי סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, בצירוף פריטים 12(5) ו-(10) לתוספת הראשונה לחוק). בהעדר טעמים מיוחדים לבירור העתירה דווקא בפני בית משפט זה, אין, אפוא, מקום להידרש לעתירה.

ביום 20.2.2019 הגיבו העותרים להודעת משרד הפנים, וטענו כי אין ביכולת הערכאות האחרות – הכבולות בכבלי תקדימיו של בית משפט זה – להעניק להם סעד. לדבריהם, העותרת אינה באה בגדרי אדני ההורות שהוכרו בבע"ם 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים (1.4.2015) (להלן: עניין פלונית )), ומכאן שפנייה לבית המשפט לענייני משפחה תהווה כרוניקה של כישלון ידוע מראש – שהרי רק בית המשפט העליון רשאי להרחיב את גבולות ההורות, תוך סטייה מתקדימיו שלו.

יצוין כי ימים ספורים לאחר הגשת תגובה זו, ביקשו העותרים צו ביניים המורה למשרד הפנים להאריך את אשרות השהייה של הקטינים עד מתן החלטה אחרת, ושבו על בקשות קודמות להקדמת הדיון בעתירה ולהרחבת ההרכב.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. גם אם צודקים העותרים בטענתם כי ידי הערכאות הנמוכות כבולות נוכח הכרעת בית המשפט העליון בעניין פלונית – ואיני מביע עמדה לגבי ניתוח זה – אין בכך כדי להכשיר את סלילתו של "כביש עוקף", המדלג מעל מערכת המשפט האזרחית ומוביל במישרין אל שערי בית המשפט הגבוה לצדק. על העותרים לצעוד בדרך המלך, ולכבד את הכרעת המחוקק באשר לזהות הערכאה המוסמכת – על כל המשתמע מכך באשר להיקף ההתערבות של בית המשפט העליון במסגרת הליכי ערעור אפשריים.

אשר לזהות הערכאה המוסמכת, אף שהסעדים הפורמליים שביקשו העותרים מצויים בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים, בנסיבות העניין – לרבות העובדה שהקטינים נכנסו ארצה מכוח אשרות ורישיונות ביקור – מקובלת עלי עמדת המדינה, לפיה אין לדון בשאלת הרישום בטרם תוכרע סוגיית ההורות המהותית. לפיכך, על העותרים לפנות תחילה לבית המשפט לענייני משפחה בתובענה מתאימה, הבאה בגדרי סמכותו (ראו והשוו בג"ץ 566/11 ממט מגד נ' משרד הפנים , פסקה 19 לפסק דינה של הנשיאה נאור (28.1.2014)).

4.

נוכח קיום סעד חלופי כמפורט לעיל, העתירה נדחית – והדיון הקבוע בה, בטל. על מנת לאפשר לעותרים לפתוח בהליך מתאים, ניתן בזאת צו ארעי האוסר על הרחקת הקטינים מישראל למשך 60 יום – או עד מתן החלטה אחרת.