בג"ץ 140/21 משה עפרוני נ. יושב-ראש מועצת שמאי המקרקעין - משרד המשפטים

1.

העותר הוא הבעלים של חלקה 41 בגוש 15140, בשטח של 6,729 מ"ר (להלן: חלקה 41 ) והבעלים של 10000/18141 מחלקה 56 בגוש 15139, בשטח של 18,141 מ"ר (יתרת הבעלים הם אחייניו של העותר) (להלן: חלקה 56 , ויחדיו: החלקות ). בשנת 2018 הופקע שטח של 1,705 מ"ר מחלקה 41 וכן שטח של 3,615 מ"ר מחלקה 56, מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות ). המשיבה 4 הודיעה לעותר על זכותו לקבל פיצויים בגין ההפקעה, על יסוד חוות דעת שמאית מטעמה.

2.

ביום 10.12.2019 פנה העותר אל המשיב 1 בבקשה למינוי שמאי מכריע שידון בתביעתו לקבלת פיצויי הפקעה מלאים בעד הפקעת זכויותיו בחלקות. משלא נעתר המשיב 1 לבקשתו, הגיש העותר ביום 7.1.2021 את העתירה שבכותרת, שהסעד הראשי והראשון שהתבקש במסגרתה הוא מינוי שמאי מכריע שידון בהשגת העותר. כמו כן התבקשו סעדים נוספים, הנוגעים, בין השאר, להרכבה של ועדת ההשגות מכוח סעיף 9א(ב) לפקודת הקרקעות.

3.

בתגובתם המקדמית של המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים ) צוין כי "אגב הגשת העתירה" נערכה בדיקה נוספת ונמצא כין אין מניעה למנות שמאי מכריע, ואכן מונה שמאי כאמור ביום 17.1.2021. בנסיבות אלה, הודיע העותר ביום 20.1.2021 כי הוא אינו עומד על עתירתו, אך בד בבד ביקש כי תיפסקנה לזכותו הוצאות, שכן לשיטתו, רק בזכות הגשת העתירה שינה המשיב 1 את עמדתו ונעתר לבקשה למינוי שמאי מכריע. עוד נטען, כי הגשת העתירה דנן הייתה המוצא האחרון מבחינתו של העותר וכי בגין הגשת העתירה שילם שכר טרחה בסך 40,000 ש"ח לבא כוחו וכן שילם אגרה.

4.

המשיבים סבורים כי אין מקום לפסוק הוצאות לטובת העותר. לטענת המשיבים, ביום 16.2.2020 נמסר לעותר כי לצורך מינוי שמאי מכריע הוא נדרש לצרף לבקשתו את הסכמת כל בעלי המקרקעין המפורטים בהודעת ההפקעה. ממועד זה חלפה כמעט שנה עד הגשת העתירה. בפרק זמן זה לא שב העותר ופנה בעניין, והמשיבים היו תחת הרושם שהעותר זנח את בקשתו. בין לבין, על רקע פנייה אחרת שהגיעה אל המשיבים (שאינה קשורה לעניינו של העותר), נערכה בחינה מחודשת ונמצא כי באופן עקרוני אין חובה לצרף את הסכמת כל בעלי המקרקעין המפורטים בהודעות ההפקעה לצורך מינוי שמאי מכריע בחלקה ספציפית, ונהלי העבודה – כמו גם ההנחיות לציבור – עודכנו בהתאם. עוד פירטו המשיבים, כי רק משהגיש העותר את עתירתו דנן, נחשפו המשיבים לטענותיו בעניין בקשה למינוי שמאי מכריע, ונערכה בדיקה מחודשת בנוגע לחלקות, אשר בעקבותיה נמצא כי ניתן למנות שמאי מכריע, כפי שנעשה. לטענת המשיבים, אילו היה העותר פונה אל המשיבים ומשמיע בפניהם את טענותיו, הם היו שוקלים את שאלת מינוי השמאי בראי טענותיו ומגיעים להחלטה המתבקשת. בשולי הדברים, טוענים המשיבים כי היה על העותר לפנות בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא לבית המשפט הגבוה לצדק.

5.

המשיבה 4, מצדה, טוענת כי הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה הופנה נגד החלטתו של המשיב 1, ועל כן בלאו הכי אין עילה לפסוק הוצאות נגדה.

6.

כידוע, אמות המידה העקרוניות לבחינת בקשה לחיוב המדינה בהוצאותיו של עותר שביקש למחוק את עתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין, נקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1994). בהתאם לאמות מידה אלה, יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים טרם הגשת העתירה; האם העתירה הוגשה בשיהוי; והאם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד.

7.

מן האמור לעיל, עולה כי קיים קשר סיבתי הדוק בין הגשת העתירה לבין מתן הסעד שהתבקש – מינוי שמאי מכריע. למעשה, המשיבים עצמם ציינו כי הבחינה המחודשת בעניינו של העותר נערכה עקב הגשת העתירה. העובדה שבין פנייתו של העותר לבין מועד הגשת העתירה השתנו ההנחיות אצל המשיבים, אינה יכולה להיות בעוכרי העותר. עם זאת, לא ראיתי מקום לפסוק את מלוא הסכום שהתבקש על ידי העותר, בשים לב לכך שהטיפול בעתירה הסתיים ללא צורך בקיום דיון או בהגשת כתבי בי-דין נוספים מהותיים.

הבקשה מתקבלת אפוא, והמשיבים 3-1 יישאו בהוצאות העותר בסך 10,000 ש"ח. האגרה תושב בניכוי הסכום הקבוע בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.