פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
142/14
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט צ' זילברטל
העותרים:
1. ג'לאל עבדאל כרים עמר
2. חוסין עאשור סלים
3. איימן גלאל עמר
4. רמי גלאל עמר
נ ג ד
המשיבים:
1. פרקליטות מחוז ת"א
2. פרקליטות צחוז מרכז
3. היועץ המשפטי לממשלה
4. הממונה על העררים בפרקליטות המדינה
5. אחמד בן רשאד סלאמה
6. מחמוד בן אחמד סלאמה
7. מוחמד סלאמה
8. יוסף אבו כישק
9. אחמד אלרבע
10. חוסיין עישאן
11. ג'יהאד ענען
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן
צו ביניים מתאריך 7.1.2014; תגובה מקדמית מטעם המשיבים 4-1 מתאריך 13.4.2014;
בקשה מטעם העותרים מתאריך 2.5.2014
בשם העותרים:
עו"ד ישראל קליין
בשם המשיבים 4-1:
עו"ד אבי מיליקובסקי
בשם המשיבים 11-5:
עו"ד משה שרמן
פסק דין
השופט ח' מלצר:
1.
עניינה
של העתירה שלפנינו בשני סעדים: הסעד הראשון, בקשת העותרים מן המשיבים 4-1 להתייצב
וליתן טעם מדוע לא יוגש כתב אישום כנגד משיבים 7-5 בקשר לחקירת ימ"ר מרכז בתיק
פ"א 227/10 (להלן:
הסעד הראשון
). הסעד השני, עניינו בקשת העותרים מן המשיבים 4-1 לבטל את הסדר הטיעון,
שאמור להיות מוצג במסגרת תפ"ח 17230-03-13 מחוזי ת"א, הנדון בפני בית
המשפט המחוזי בתל אביב (להלן:
הסעד
השני
).
להלן יובאו בקצרה
הנתונים הרלבנטיים, תחילה ביחס לסעד הראשון, ולאחר מכן ביחס לסעד השני, ובצד כל
סעד נציג הכרעתנו ביחס אליו.
הסעד הראשון
(א) עיקרי העובדות
הנוגעות לסעד הראשון
2.
על פי
החומר שבתיק והנטען בכתב האישום: בחודש מרץ בשנת 1998 נרצח אביו של העותר 1. קודם
לכן, בשנת 1997, נרצח אביו של המשיב 5 וסבם של המשיבים 7-6, והללו חשדו בעותר 1
ובמשפחתו כמי שביצעו את הרצח האמור. על רקע זה התפתח סכסוך קשה בין משפחת העותרים
לבין משפחת המשיבים. לטענת העותרים – המשיבים 7-5 הם האחראים לרציחת אביו של העותר
1, ולגרסתם – המשיבים האמורים אף ניסו להביא לרציחתו של העותר 1 בהזדמנויות שונות
וזאת ללא הצלחה. על אף שנמסרו עדויות, אשר תמכו בגירסת העותרים בעניין הניסיונות
להביא לרציחתו של העותר – המשיבים 7-5 הכחישו מכל וכל את המיוחס להם. בסופו של דבר
החליטו גורמים בכירים בפרקליטות מחוז מרכז לסגור את התיק שנפתח כנגד המשיבים 7-5,
בין היתר בשים לב לקשיים מודיעיניים הקיימים בתיק, וזאת בעילה של היעדר ראיות מספיקות.
3.
על
ההחלטה בדבר סגירת התיק הוגש בתאריך 8.11.2010 ערר מטעם בא-כח העותרים. בתאריך
1.3.2013 (תוך עיכוב ניכר של הפרקליטות) הודיעה הממונה על ענייני עררים בפרקליטות
המדינה לבא-כח העותרים כי הערעור נבחן על ידי המשנה דאז לפרקליט המדינה, עו"ד
יהושע למברגר
, אשר קבע כי אין לשנות את ההחלטה בדבר סגירת התיק. על החלטה
זו, ובעקבות כתב אישום שהוגש כנגד המשיבים 9-5 – הגיש בא-כח העותרים, בתאריך 3.7.2013, בקשה לעיון מחודש בערר, אך גם בקשה זו נדחתה במכתב מטעם הממונה על ענייני ערררים בפרקליטות המדינה מתאריך 29.7.2013 (לטענת העותרים מכתב דחייה זה לא הגיע לידיהם).
מכאן העתירה בעניין הסעד הראשון.
(ב) עיקר טענות הצדדים בעניין הסעד הראשון
4.
לטענת העותרים, תיק החקירה כנגד המשיבים 7-5, שנסגר, הכיל ראיות מספיקות להרשעה ועל כן על בית משפט זה להורות לרשויות התביעה לפעול להגשת כתב אישום בעניין זה.
5.
לעומתם טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות מחמת שני טעמים:
ראשית , העתירה לוקה בשיהוי כבד – העתירה הוגשה ב-7.1.2014, כלומר כעשרה חודשים לאחר דחיית הערר, וכחמישה חודשים לאחר מכתב הדחייה בדבר העיון המחודש בערר. המשיבים מוסיפים וטוענים כי גם אם כנים דברי העותרים כי הם לא קיבלו לידיהם את מכתב הדחייה הנ"ל, היה עליהם לפנות למשיבים 4-1 כדי לבחון מדוע לא נענתה בקשתם לעיון מחודש בערר.
שנית , לטענת המשיבים אין עילה עניינית להתערבות בהחלטת המשיבים 4-1 בסגירת התיק. לטענתם, לאחר חקירה אינטנסיבית וממצה – לא התגלו ראיות אובייקטיביות לביסוס טענות העדים, אשר תמכו בגירסת העותרים, ומשום שהמשיבים 9-5 מכחישים את המיוחס להם, הוחלט כי חומר הראיות אינו מגבש סיכוי סביר להרשעה. משכך, המשיבים סומכים ידיהם על ההלכה כי התערבות בית המשפט בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר החלטה על העמדה לדין פלילי תעשה בצמצום, ובפרט ככל שמדובר בהחלטה הנוגעת לכוחן של הראיות לצורך הרשעה.
(ג) הכרעה לעניין הסעד הראשון
6.
לאחר עיון בטענות הצדדים, אנו סבורים כי דין העתירה בעניין הסעד הראשון להידחות על הסף , וזאת בהיעדר עילה להתערבות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. נביא, להלן, בתמציתיות, את נימוקינו להחלטה זו.
7.
הלכה היא כי אין בית המשפט זה מתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה בענייני העמדה לדין, אלא במקרים חריגים בהם התגלה "חוסר סבירות קיצונית" (ראו: בג"ץ 8749/06 עמותת 'אומץ'-אזרחים למען מינהל תקין וצדק נ' היועץ
המשפטי
לממשלה
(27.12.2006);
בג"ץ 8781/11 פלוני נ' סנ''צ גבי דדון
(4.5.2012)) וכלל זה חל במיוחד כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת לדיות הראיות להעמדה לדין (ראו: בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה , פיסקאות 26-24 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצי'ה (26.2.2008)).
במקרה דנן, לא הצליחו העותרים להראות כי התקיימה הדרישה של "חוסר סבירות קיצונית" בהחלטת רשויות התביעה. הפרקליטות שקלה את התשתית הראייתית, ולאחר חקירה של העדים והתחשבות במכלול הראיות הגיעה לכלל מסקנה כי אין די ראיות להגשת כתב אישום. החלטה זו נבחנה בשנית על ידי המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, אשר לא מצא לנכון לשנות ממנה, ואושררה אף על ידי הממונה לענייני עררים בפרקליטות המדינה.
זאת ועוד – אחרת. העותרים לא הצליחו להסביר בצורה ממצה מדוע הגישו את העתירה בשיהוי של כעשרה חודשים לאחר דחיית הערר, וכחמישה חודשים לאחר מכתב הדחייה בדבר העיון המחודש בערר.
נוכח כל האמור לעיל – אין העתירה בראש זה מגלה עילה.
הסעד השני
(א) עיקרי העובדות הנוגעות לסעד השני
8.
בתאריך 10.3.2013 הוגש כתב אישום כנגד המשיבים 11-5, אשר כלל בשעתו 6 אישומים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון רצח, החזקת נשק שלא כדין, איומים, הדחה בחקירה, חבלה בכוונה מחמירה, היזק לרכוש בזדון, ניסיון שידול לרצח, וניסיון לתקיפה חבלנית. בכתב האישום נטען בין יתר האישומים, כי המשיבים 11-5 קשרו קשר לפגוע בדרכים שונות בחיי העותרים, ברכושם, בפרנסתם ובשגרת חייהם.
9.
לאחר בחינה מחודשת של כתב האישום וסיכויי ההרשעה – פרקליטות המחוז קיבלה החלטה כי יש לסיים את התיק במתווה של הסדר טיעון שגובש באותה העת על בסיס כתב אישום מתוקן, אשר פרטיו תוארו בהרחבה בכתבי הטענות שבפנינו.
10.
לאחר גיבוש ההסדר, התקיימו מספר פגישות בין נציגי פרקליטות המחוז לבין העותרים, בהיותם בגדר נפגעי העבירה, מושא כתב האישום. לאחר שנשמעו טענות העותרים, והושמעו הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת פרקליטות המחוז, הותירה הפרקליטות את החלטתה בעניין הסדר הטיעון על כנה.
בעקבות זאת, ומשלא מצאו העותרים מזור אצל פרקליטות המחוז, הגישו העותרים את העתירה המונחת לפנינו.
11.
לאחר הגשת העתירה, ובעקבות שינוי מסוים, שהתרחש לטענת המשיבים בנסיבות, נערכה ישיבת גישור בפני כבוד השופט ג' נויטל אשר בעקבותיה שונה מתווה הסדר הטיעון. בהסדר הטיעון המתוקן הוחמרו העונשים המוסכמים שאמורים היו להיות מושתים על המשיבים 5, 7, ו-8 על פי הסדר הטיעון המקורי (והכל כפי שמפורט בכתבי הטענות). על אף השינוי, הודיע בא-כח העותרים כי אין הוא חוזר בו מן העתירה ונימוקיו בכתב העתירה המקורי עומדים בעינם.
(ב) עיקר טענות הצדדים בעניין הסעד השני
12.
לטענת העותרים, הנימוקים שפרקליטות המחוז הציגה לעותרים, אשר עמדו ביסוד הסדר הטיעון – אינם מניחים את הדעת. בין היתר טוענים העותרים כי הקשיים הראייתיים עליהם הצביעה פרקליטות המחוז הינם קשיים מדומים, אשר לא יוצרים חשש אמיתי לזיכוי, ולכן בית המשפט נדרש להורות למשיבים 4-1 שלא להציג את הסדר הטיעון ולנהל הליך של הוכחות כנגד המשיבים. למצער, טוענים העותרים כי יש להורות למשיבים 4-1 לטעון לעונש חמור בהרבה מזה הקבוע בהסדר הטיעון ולא להסתפק בהשתת העונשים הקבועים שם. לטענתם, אין כל הלימה בין העבירות המופיעות בכתב האישום המתוקן, בהן אמורים להודות הנאשמים לבין העונש המוצע.
13.
המשיבים טוענים, כי בשים לב לקשיים הראייתיים בתיק – הסדר הטיעון מאזן היטב בין השיקולים השונים ומגשים את האינטרס הציבורי, ועל כן החלטת פרקליטות המחוז מצויה בגדרי שיקול הדעת הרחב של רשויות התביעה.
(ג) הכרעה לעניין הסעד השני
14.
לאחר עיון בחומר שבפנינו, אנו סבורים כי גם דין העתירה למתן הסעד השני להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות, כפי שינומק מיד.
15.
כאמור לעיל, התערבות בשיקול דעת רשויות התביעה במסגרת הליכי ביקורת שיפוטית ב-בג"ץ תעשה בצמצום, בפרט כאשר מדובר בהחלטה הנוגעת לקשיים ראייתיים. בענייננו, העותרים לא הצליחו להצביע בפנינו על פגם קיצוני בהחלטת המשיבים ובמתווה הסדר הטיעון המקים עילה להתערבות, מה גם שהסדר הטיעון המתוקן גובש בעקבות ישיבות גישור בפני השופט ג' נויטל . זאת ועוד, לעניין שאלת העונש הראוי סעיף 18(א) ל חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 קובע, כי העותרים זכאים להגיש הצהרת נפגע שתובא על ידי התובע לעיונו של בית המשפט בטרם מתן גזר-הדין. מכאן, כי בידי העותרים קיימת דרך להציג את עמדתם בעניין העונש הראוי בגדרו של ההליך הפלילי ולפיכך אין מקום להידרש לכך במסגרת עתירה לבית משפט גבוה לצדק (השוו: בג"ץ
1141/08 גי.אן.אן. יהלומים בע"מ נ' עו"ד רות דוד, פרקליטות מחוז תל אביב (4.9.2008)).
16.
לסיום נציין כי בתאריך 2.5.2014 הונחה בפנינו בקשה לקיים דיון במעמד הצדדים במתן צו הביניים, אשר התבססה על טענה שהעותרים לא קיבלו עד לתאריך הנ"ל עותק מתגובת המשיבים 11-5. עם זאת, לא ראינו לנכון לקבל את הבקשה, במיוחד לאור העובדה שהמשיבים 11-5 לא הוסיפו בתגובתם טענות חדשות, והסתפקו בהודעה כי הם מצטרפים לתגובת המשיבים 4-1.
17.
סוף דבר – העתירה על שני סעדיה נדחית על הסף, מחמת כך שבנסיבות אין היא מגלה על פניה עילה. ממילא אין אף מקום לצו ביניים שהתבקש. עם זאת, בהתחשב במכלול לא ראינו להשית צו להוצאות.
ניתן
היום, ה' באייר התשע"ד (5.5.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט