בג"ץ 1431/98 ג'ואהר רימאוי נ. שר הפנים

בפני בקשה לפסיקת הוצאות נגד המשיב.

עניינה של עתירה זו בבקשת איחוד משפחות שהגישה העותרת עבור בעלה.

מכתב העתירה, אשר תוכנו לא הוכחש על ידי המשיב, עולה כי העותרת פעלה לקבלת הסעד נשוא העתירה עוד בשנת 1995 (לאור מספרה הסידורי של בקשת האחמ"ש שהוגשה למשיב). המשיב, לעומת-זאת, התמהמה במתן תשובה עניינית לבקשה, מטעמים השמורים עמו.

לעומת-זאת, מתגובת המשיב עולה כי בקשת איחוד המשפחות נענתה, בהתאם לנוהלי המשיב לעניין זה. תגובה זאת של המשיב ניתנה רק ביום 29.12.1998, בעקבות הגשת עתירה לבית משפט זה.

בנסיבות המתוארות לעיל, קשה שלא להסיק כי אלמלא הוגשה העתירה, הייתה העותרת מקבלת את מבוקשה מן המשיב בדרכי-נועם.

בבג"ץ 842/93 שייך סלימאן אלנסאסרה

נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4)217, נקבע כי:

"את השאלה האם זכאי עותר שהחליט לחזור בו מעתירתו, שבית המשפט יחייב את המשיב בהוצאותיו ושכר טירחת עורך דינו, יש לבחון לאור הקריטריונים הבאים ולבחון האם נופלת היא בגדרו של אחד מהם:

1.האם היה צידוק בהגשת העתירה.

2.האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו ופעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות.

3.האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה

4.האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו נתבררה בפני בית המשפט."

בענייננו, סבורני, לאור נסיבות מקרה זה, כי עצם הגשת העתירה היא אשר הניעה את המשיב להעניק לעותרת את המבוקש בעתירה. כיוון שכך, זכאית העותרת להוצאות.

בבואי לקבוע את גובה ההוצאות הראוי, בנסיבות מקרה זה, הבאתי בכלל שיקולי את העובדה כי טרם היה סיפק לקיים ולו דיון אחד בפני בית המשפט; כי מאמצי העותרת לקבל את מבוקשה אצל המשיב שלא על הדרך הפניה לערכאות היו מרובים יחסית וכי היקף העבודה שהושקע בהכנת העתירה איננו ניכר.

בשים לב לכלל שיקולים אלה, קובעת אני כי המשיב ישלם לעותרת שכר טירחת עורך דין והוצאות בסך כולל של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.