בבית המשפט העליון
בג"ץ
1439/08
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרת:
ניצולת הקרטל בע''מ
ע"י מנהלה מר בדש משה
נ
ג
ד
המשיבים:
1.פקיד השומה למפעלים גדולים רשות
המסים בישראל
משיב פורמלי:
2. איגוד הבנקים
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרת:
מר משה בדש
פ ס ק – ד י ן
השופט א' א' לוי:
1.
העותרת היא חברה אשר עסקה בעבר, תחת השם "פיקנטי תעשיות מזון (ישראל) בע"מ" בייצור מזון ושיווקו. בשנת 1997 ירדה העותרת מנכסיה, ולטענתה היא מנועה מלחזור לפעילות עד שלא ימחלו חובותיה לבנקים. בעתירה שבפנינו, היא מבקשת להורות לפקיד השומה, הוא המשיב 1 בעתירה, שלא לאפשר לבנקים להמשיך בהליכי גביית חובות במקרים בהם הוכרו חובות אלה כחובות אבודים על-ידי רשויות המס. לטענתה, עד לשנת 1994, כאשר דיווחו הבנקים לרשויות המס על חובות אבודים, הם הוציאו במקביל לחייבים מכתבי מחילה על חובותיהם. החל משנת 1995, ובעקבות מכתב הנחייה שהוציא משיב 1, מדווחים הבנקים על חובות אבודים ומוחקים אותם מרשומות הבנק ומאזניו, זאת, מבלי לשגר מכתבי מחילה לחייבים, ותוך שהם ממשיכים במלאכת הגבייה מבלי לדווח על תוצאותיה לרשויות המס. בדרך זו, נטען, גורפים לעצמם הבנקים רווחים אשר אינם מדווחים. מדיניותם זו של הבנקים, נטען, הובילה לשתי תוצאות קשות: האחת היא שאלפי אזרחים שחובם נמחק מספרי הבנק ועל-פי דין, ממשיכים להיות נרדפים על ידי הבנקים; והשנייה - שבמסגרת ההפרטה הנרחבת של בנקים בישראל בין השנים 2005-1993, הם נמכרו במחיר נמוך משוויים, הואיל והקנייה כללה את אותם נכסים שירדו ממצבת הנכסים המוצהרת של הבנקים ולאחר זאת הוכנסו "למערכת רישום עלומה". לטענת העותרת, מדיניות זו של הבנקים מנוגדת להוראת פרשנות מספר 1/2000 שהוציאה רשות המיסים שכותרתה "חובות אבודים", ומכוחה רק חוב שנמחל יוכר כחוב אבוד לענייני מיסוי.
2.
המשיבים סבורים כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים בו היא לוקה. נטען, כי העתירה אינה מאזכרת
הליך קודם שהתנהל בעניינו של מנהל העותרת, החתום גם על העתירה שבפנינו, בגדרם העלה טענות דומות לטענות המועלות עתה. כוונתם הדברים לתיק פש"ר 216/00, ולערעור שהוגש על ידי מנהל העותרת בעניין זה (ע"א 5865/03 בדש נ' שותפות עוף חיפה
(לא פורסם, 14.7.2004)), שם נדחתה טענתו כי יש לראות בנושה כי ויתר על חובו עת הגדיר אותו כ"חוב אבוד" והוציא חשבונית לזיכוי למס-ערך מוסף. בהמשך, טוענים המשיבים, כי הטענות המועלות בעתירה מופרכות מיסודן, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית.
עוד נטען, כי העתירה לוקה בשיהוי ניכר, הואיל ומכתבו של המשיב, שאת תוכנו תוקפת העותרת, נשלח לבנקים לפני כ-13 שנים. זאת ועוד, כאמור לעיל, טענות דומות לאלו שנטענו בעתירה זו הובאו מפי מנהל העותרת בהליכים אזרחיים, ונדחו כבר בשנת 2004. לדידם של המשיבים, די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף.
3.
לאחר שעיינו בעתירה על צרופותיה ובתגובת המשיבים לה, באנו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. כ טענת המשיבים, העותרת אינה מאזכרת בעתירתה הליכים קודמים שהתקיימו בעניינה, בהם נדונו סוגיות דומות, אף שלא חופפות, לאלו המועלות בעתירה זו. כפי שצוין לא אחת, על עותר הפונה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לפרוש את מלוא התמונה העובדתית. כן חלה עליו החובה להציג תיאור מדויק ומלא של הליכים משפטיים קודמים או מקבילים, ובנסיבות מסוימות, אף טענות שנטענו בהליכים קודמים. זאת, כדי למנוע מצב בו תצא שגגה מלפני בית המשפט הסומך לעתים את הכרעתו על כתבי הטענות של הצדדים (ראו: בג"ץ 9450/03
פדרמן נ' מופז (לא פורסם, 10.11.2003); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי כרך שני – עילות סף , 131 (2008)). אי-גילוין של כל העובדות הרלוונטיות, גלום בו סממן של חוסר תום לב, ודי בו כשלעצמו כדי להביא לדחייתה של העתירה על הסף (והשוו: בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה , פ"ד מא(1) 409, 410 (1987); בג"ץ 299/88 אבו חיג'לי נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה , פ"ד מג(2) 862 (1988); בג"ץ 5498/03 מקמל נ' שר הביטחון , פ"ד 5498/03 נז(6) 97, 101 (2003)). ואם בכך לא די, העתירה לוקה גם בשיהוי ניכר, הואיל והנוהל אותו היא מבקשת לתקוף עומד על כנו מאז שנת 1995. כך או כך, הסוגיה העומדת במרכזה של העתירה נבחנה בהזדמנויות שונות על ידי בית משפט זה, ואין מקום לשוב ולדון בה.
לבסוף, העותרת מפנה בעתירתה גם להצעת חוק שהונחה במהלך שנת 2007 על שולחן הכנסת על ידי חברת-הכנסת אורית נוקד (הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – מחילה משתמעת על חוב וחובת דיווח על מחילה), התשס"ז-2007), לפיה לא יוכלו נושים להכריז על חובות אבודים ולהמשיך, במקביל, בהליכי גבייה מחייבים. העותרת רואה בהצעת חוק זו הוכחה לצדקתה ולאי-חוקיותן של פעולות המשיבים. ברם, מדובר בהצעת חוק בלבד שהמחוקק טרם החליט אם לאשרה או לדחותה, וממילא אין היא יכולה לשמש עילה לקבלתו של סעד.
נוכח האמור דין העתירה להידחות, וכך אנו עושים.
העותרת תשא בהוצאות המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח כל אחד.
ניתן
היום, כ"ב בחשון
התשס"ט (20.11.08)
.
ש ו
פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט