בג"ץ 1473/97 קולירין גדעון נ. אור ציפורה

באנו למסקנה, שדין הבקשה לרשות ערעור להדחות.

ראשית, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי, על פיה הזכויות באכסניה, אותן העביר המבקש למשיבה, היו פגומות, מבלי שהמבקש גילה זאת למשיבה. הכוונה היא לכך שניתן צו הפסקת עיסוק לגבי האכסניה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח1968-, שהיה בתוקף בעת העיסקה; וכן לכך שהצהרת המבקש שהמשיבה תוכל לקבל רישיון ללא בעיה התגלתה כבלתי נכונה ולא היה לה יסוד. עובדה היא, שבנה של המשיבה ניסה לקבל רישיון לניהול העסק ונכשל בנסיונו זה. ולא רק זאת, אלא שבעת העיסקה בין המבקש למשיבה, עמד בעינו גזר דין נגד המבקש אשר במסגרתו ניתן צו סגירה של העסק, ונאסר על המבקש להעביר את עסק האכסניה לאחרים.

שנית, בשל הקושי בקבלת רישיון, נגרם למשיבה נזק בכך שלא היתה יכולה לנהל את עסק האכסניה כחוק. בשל כך אף מכרה אותו כעבור זמן לאחר.

שלישית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ההפרש בין מה ששילמה המבקשת למשיב לבין מה שקיבלה בעת מכירת העסק לאחר, מגיע לסכום של 27,500 דולר, וסכום זה פסק למשיבה בצירוף ריבית, הוצאות ושכר טירחת עורך דין.

אמת, הקונסטרוקציה המשפטית אותה אימץ בית המשפט המחוזי אינה מקובלת עלינו. בית המשפט המחוזי סבר שמדובר בביטול החוזה בין המבקש למשיבה על ידי המשיבה, ובחובת המבקש להחזיר למשיבה, עקב ביטול זה, חלק מהכספים ששילמה לו. לדעתנו, אין מדובר בענייננו בביטול החוזה. המשיבה לא בקשה לבטל את החוזה, ולכן גם לא הציעה להחזיר את הזכויות באכסניה למבקש. בפועל, היא אף העבירה את הזכויות על פי החוזה לאחר. אך המשיבה היתה זכאית, בנסיבות המקרה, לתבוע ולקבל את נזקיה מהמבקש, אשר מסר לה זכויות פגומות והפר את חובתו להעביר לה עסק אשר ניתן לקבל רישיון לנהלו. ברור, שבעת חתימת החוזה בין הצדדים הכוונה היתה שהמשיבה תקבל את עסק האכסניה כעסק שניתן לנהלו כחוק, אך לא זה היה המצב.

נזקיה של המשיבה הם כשיעור אותו סכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי.

בנסיבות אלה, איננו מוצאים שיש להתיר ערעור לערכאה שלישית.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 10,000 ש"ח.