בג"ץ 1491-23 בג"ץ 1491-23

השופט נ' סולברג:

1.עתירה לביטול החלטת בית הדין הרבני האזורי בנתניה, מיום 14.5.2021, שבגדרה נקבע כי המשמורת הזמנית שנקבעה לילדיהם המשותפים של העותרת והמשיב 4, תועבר לידיו של האחרון, וכי "יקבעו הסדרי שהות עם האם בשעות אחה"צ". העתירה מופנית גם כלפי החלטת בית הדין הרבני הגדול, מיום 11.9.2022, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על החלטת בית הדין האזורי בנתניה, מיום 5.7.2022, שבה נקבע כי בית הדין ידרֵש לבקשת העותרת להרחבת הסדרי הראיה, רק בחלוף חודשיים נוספים מיום מתן ההחלטה (קרי, החל מיום 5.9.2022).

2.העותרת מבקשת כי נורה על ביטול החלטות אלה, ובפרט על ביטול הרכיב הספציפי שנקבע בהחלטת בית הדין האזורי, לגבי הרחבת הסדרי הראיה, אשר נועד "לשלול מהעותרת את הזכות להלין את ילדיה הקטינים אצלה". לטענתה, החלטת בית הדין האזורי מוּנעת משיקולים זרים, באשר ניתנה על רקע סירוב העותרת למול את בנה – בניגוד לקביעת בית הדין האזורי – סוגיה שהתבררה והוכרעה לטובתה בעתירה קודמת שהגישה (בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (29.6.2014)). בתוך כך, העותרת טוענת כי נפלו בהחלטות הנ"ל פגמים רבים: פגיעה בטובת הילדים, התעלמות מעמדת גורמי הטיפול, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, שרירותיות, שקילת שיקולים זרים, חוסר סמכות, ועוד.

דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי צורך בתגובה מאת המשיבים.

3.ראשית, טענת העותרת כי "מיצתה הליכים וביקשה בקשת רשות ערעור מביה"ד הגדול [...] אך בקשתה נדחתה על הסף", אינה ברורה, שכן החלטת בית הדין הרבני הגדול שצורפה לעתירה (נספח 2), לא ניתנה בערעור על ההחלטה העיקרית הנתקפת בעתירה – החלטת בית הדין האזורי מיום 14.5.2021 – כי אם בהשגה על החלטת ביניים אחרת של בית הדין האזורי, מיום 5.7.2022. משכך, נראה כי העותרת כלל לא העמידה את החלטת בית הדין האזורי שכלפיה מכוונת העתירה, לביקורת ערעורית של בית הרבני הגדול. כבר מטעם זה, דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים (ראו למשל: בג"ץ 5320/20 פלונית נ' בית הדין הרבני בנתניה, פסקה 4 (30.7.2020)).

4.שנית, החלטת בית הדין האזורי מיום 14.5.2021, היא החלטה בעלת אופי זמני, שעניינה במשמורת והסדרי ראיה (כלשון בית הדין האזורי: "החלטה זו היא זמנית עד לקיום איבחון נוירולוגי של הקטינים כפי החלטת ביהמ"ש. ביה"ד ממתין לעריכת איבחון לצורך החלטה קבועה"). החלטה זו לא נולדה יש מאַין, והיא נסמכת על החלטות קודמות של בית הדין האזורי, ועל טיפול רציף בסוגיית המשמורת על הקטינים. ה'פגמים' הנטענים בעתירה, אמנם משקפים חוסר שביעות רצון מתוכן ההחלטה, אך הם בעלי גוון ערעורי מובהק (בג"ץ 5102/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 3 (31.7.2022)). כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהחלטותיהם תֵעשה במשׂוּרה, במקרים קיצוניים שבהם נמצאה חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות כלפי בית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 8587/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (16.12.2021); בג"ץ 6367/22 פלונית נ' כבוד הדיין שלמה שפירא, פסקה 13 (7.11.2022)). דברים אלה יפים שבעתיים לגבי החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 11.9.2022, שכל שצוין בה, במשפט אחד, הוא כי החלטת בית הדין האזורי היא זמנית, וכי "עיון בתיק מגלה כי בית הדין קמא מטפל בעניין בצורה אינטנסיבית. וודאי שאין מקום להתערבות בית הדין הגדול בעניין זה".

5.יצוין, כי מהחלטה נוספת של בית הדין האזורי, מיום 21.9.2022 (שצורפה לעתירה, אך לא נתקפה בה במישרין), עולה כי בית הדין האזורי ממשיך במעקב אחר הליכי השיקום והטיפול של הקטינים, ומוסיף לתת מעת לעת החלטות בנוגע להסדרי הראיה והמשמורת. משכך, גם הטענה כי החלטת בית האזורי מיום 14.5.2021 היא החלטה קבועה, "העומדת על כנה כמעט שנתיים, עד עצם היום הזה, וביה"ד מסרב באופן עקבי להחזיר את המצב לקדמותו" – אין לה על מה שתסמוך.

6.לבסוף, הטענה כי בית הדין קיבל את החלטותיו משיקולים זרים, מתוך רצון "להפעיל לחץ על העותרת באמצעות שלילת המשמורת, לבצע ברית מילה לילד", נטענה בעלמא, ללא ביסוס עובדתי וללא הצדקה; חבל שכך.

העתירה נדחית אפוא בזאת.

בנסיבות העניין, לא בלי התלבטות, לא יֵעשה צו להוצאות.