בג"ץ 1512/06 בולין זידאת נ. שר הפנים

1.לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך באי הסדרת מעמדו של העותר 2 בדרך של הענקת תעודת זהות זמנית מסוג א-5. העותר 2 הוא תושב האיזור הנשוי לעותרת 1, אזרחית ישראלית. בשנת 1996 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות עבור העותר שאושרה על-ידי המשיב כעבור למעלה מארבע שנים. אולם, לטענת העותרים, בניגוד לנוהג המדורג בהליכי איחוד משפחות לא שודרג מעמדו של העותר באמצעות קבלת תעודת הזהות הזמנית. מאז ניסו העותרים להסדיר את מעמדו של העותר באמצעות פניות למשיב, אולם לעותר הוענקו היתרי שהייה זמניים בלבד, האחרון שבהם מיום 16.8.05 וזאת למשך 12 חודשים. לטענת העותרים, משנתנה ההכרעה בבג"ץ 2728/05 סינה הלאלי ואח' נ' משרד הפנים בעניין הדומה לעניינם של העותרים, פנו ביום ה-21.1.2006 אל המשיב ואל רשויות רלוונטיות נוספות בעניין שדרוג מעמד העותר, ואף ציינו שבהיעדר תשובה מאת המשיב בתוך שבועיים יפתחו בהליכים משפטיים בעניין הנדון. ביום ה- 29.1.06 התקבלה תשובת המשיב לפיה פניית העותרים הועברה לטיפול בלשכת המשיב הרלוונטית, אך לטענת העותרים לא התקבלה כל תשובה מהותית בעניינם. בשלב זה הוגשה (ביום ה-16.2.06) העתירה דנן. כחודש בקירוב לאחר הגשת העתירה וכמעט חודשיים מיום פנייתם האחרונה של העותרים אל המשיב, אישר המשיב את בקשת העותרים לשדרוג מעמד העותר והענקת תעודת זהות זמנית מסוג א/5. נוכח קבלת הסעד המבוקש התייתרה העתירה ונמחקה לבקשת העותרים בהחלטתי מיום ה-19.3.2006. למרות מחיקת העתירה, עמדו העותרים על הוצאותיהם.

2.העותרים טוענים כי רק הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד המבוקש מאת המשיב על פי זכותם שבדין, שכן פניותיהם החוזרות ונשנות אל המשיב בעניין הנדון לא נענו כך שלא היתה לפניהם ברירה פרט להגשת העתירה דנן. העותרים טוענים כי נוסף על חיוב המשיב בהוצאות העתירה ושכר טרחת עורך-דין, יש לחייב את המשיב גם בהוצאות אישיות לטובת העותרים. זאת, משום שהן על-פי הנוהל שהיה קיים שעה שאושרה בקשת העותרת לאיחוד משפחות והן על פי חוק האזרחות והכניסה לישראל הוראת שעה, התשס"ה-2005 (להלן: חוק האזרחות), זכאי היה העותר לשדרוג מעמדו אך המשיב התעלם מכך. העותרים מוסיפים כי המשיב שינה את עמדתו רק משהוגשה העתירה דנן ולפיכך נטען כי על המשיב לשאת בהוצאות העותרים, לרבות הוצאותיהם האישיות.

3.המשיב בתגובתו מתנגד לבקשה. בתגובה נטען כי בעת שהוגשה העתירה היה בידי העותר היתר שהייה תקף בישראל ועל כן לא היתה הצדקה בהגשת העתירה דנן. כמו כן, לטענת המשיב לא מיצה העותר את ההליכים שעמדו בפניו עובר להגשת העתירה, שכן לא די בפנייה לרשות המוסמכת טרם הפנייה לערכאות אלא נדרש כי תהיה לרשות יכולת לתת מענה לפנייה תוך זמן סביר. לטענת המשיב, פניית העותרים למשיב נעשתה, כאמור, ביום ה-21.1.06 ואילו העתירה דנן הוגשה בחלוף 27 ימים בלבד מיום הפנייה ועל אף תשובת ביניים מאת המשיב ביחס ללשכה הרלוונטית המטפלת בפניית העותרים. לאור התנהלות זו של העותרים תוך שהם מקציבים למשיב לטענתו פרקי זמן בלתי-סבירים למענה לפנייתם, ובהתחשב בעומס הרב המוטל על לשכות המשיב ובמענה הביניים שניתן, אין העותרים זכאים לפסיקת הוצאותיהם. בנוסף מציין המשיב, כי עובר להגשת העתירה הובאה לידיעת העותרים כוונת המשיב להעניק לאחות העותר רישיון ישיבת ארעי מסוג א/5 מטעמים הדומים לטעמים בגינם אושר לבסוף רישיונו של העותר, ולכן היה על העותרים להמתין טרם הגשת העתירה דנן, משידעו כי עניין דומה בא על פתרונו בהסכמת המשיב. לפיכך טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיב, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. מן החומר שבתיק עולה כי אכן מעמדו של העותר 2 לא הוסדר במשך זמן רב, למרות פניית העותרים בעניין כבר לאחר שאושרה בקשתם לאיחוד משפחות. עם זאת, נראה על פניו כי חלוף הזמן במקרה זה אינו מייתר את הבירור, אם מיצו העותרים את האפשרויות העומדות בפניהם עובר להגשת עתירה על מנת לקבל את הסעד המבוקש. אכן, בנסיבות העניין ומטעמיהם שלהם לא נקטו העותרים בהליכים בעניין זה משך התקופה הארוכה בה קיבל העותר היתרי שהייה בישראל ועד לאחר תיקון חוק האזרחות ולאחר ההכרעה בבג"ץ 2728/05 שלעיל. על כן יש לבחון האם מוצו האפשרויות כאמור למן פניית העותרים אל המשיב ביום ה-21.1.06 ועד להגשת העתירה דנן ביום ה-16.2.06. שוכנעתי כי בנסיבות המקרה שלפניי ועל אף הזמן הרב שחלף ממועד אישור הבקשה לאיחוד משפחות, היה על העותרים להמתין זמן נוסף עד שיחלוף הזמן הסביר המוקצב למשיב ליתן מענה לפנייתם עיקרית ועדכנית זו (מיום 21.1.06), טרם הגשת העתירה דנן. משלא עשו כן, בנסיבות המקרה שלפני, לא מצאתי הצדקה לחייב המשיב בהוצאות. לפיכך דין הבקשה על כל ראשיה, להידחות. בשים לב לעיכוב במתן רישיון הקבע בשנים שקדמו להגשת העתירה, עיכוב שאף המשיב מודה בו, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות בגין בקשה זו.