בג"ץ 1537/16פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

השופט נ' הנדל:

1.

העותרת ומשיב 3 (להלן: המשיב ) חתמו על שני הסכמי גירושין שאושרו בבית הדין הרבני האזורי. בהסכמים נקבע, בין היתר, כי דירה המצויה בבעלות בתם החסויה (להלן: החסויה ) – שהעותרת היא האפוטרופסית שלה – תועבר לבעלות המשיב. עוד נקבע סד זמנים קצר, יחסית, לשם העברת הבעלות לידי המשיב. בנוסף לכך הסכימו הצדדים כי הסמכות העניינית לדון במחלוקות הנובעות מההסכמים תידון בפני בית המשפט לענייני משפחה. עם חלוף הזמן התברר כי יש קושי רב בהעברת הבעלות בדירה לידי המשיב, אם הדבר אפשרי כלל.

המשיב הגיש בבית הדין הרבני האזורי תביעה לביטול ההסכם. בית הדין הרבני דן תחילה בשאלת סמכותו העניין, וקבע כי הסמכות לדון בטענות של פגמים בכריתה נתונה לערכאה שאישרה את ההסכם – בית הדין הרבני. לעומת זאת, טענות בדבר אכיפה או הפרה של ההסכם נתונות לבית המשפט לענייני משפחה, כפי שהסכימו הצדדים עצמם. על החלטה זו לא הוגשה בקשה למתן רשות ערעור. כמה חודשים לאחר מכן הוסיף וקבע בית הדין הרבני, בהחלטה אחרת, כי ההסכם נכרת עקב טעות, וכי כתוצאה מכך יש לקבל את תביעת המשיב לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם. בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעור העותרת על תוצאה זו, והחזיר את התיק לבית הדין האזורי, לשם בחינת השאלה האם יש לבטל את כל ההסכמים שנכרתו, או שניתן להפריד בין החלק הנוגע להעברת הבעלות בדירה לבין חלקים אחרים. בית הדין הרבני הגדול לא נדרש לגוף טענות העותרת בעניין הסמכות העניינית לדון בטענות המשיב – בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה. טענותיה נדחו מן הטעם שהיה עליה לערער על קביעת בית הדין האזורי בעניין זה במועד מוקדם יותר. מכאן העתירה שלפנינו.

לטענת העותרת, בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים נפלו פגמים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. היא מעלה שלוש טענות מרכזיות. אחת מופנית נגד קביעת בית הדין הרבני הגדול, לפיה לא ניתן לערער על החלטת בית הדין האזורי לעניין הסמכות העניינית. לשיטת העותרת היה על בית הדין הגדול לדון בטענת הסמכות העניינית לגופה. שנייה מופנית נגד ההכרעה שהמשיב טעה בעת כריתת החוזה, שכן סבר כי העותרת מסוגלת להעביר לידיו את הבעלות בדירה בהתאם לאמור בהסכם הגירושין. לטענת העותרת אין המדובר בטעות אלא בסוגיה של פרשנות או אכיפה של ההסכם, ואף אם מדובר בטעות – הרי זו טעות בכדאיות העסקה בלבד. טענה שלישית – כי בית הדין הפר את עקרון כיבוד הערכאות, שכן במקביל לקיום ההליך בבית הדין הרבני התקיים הליך בבית המשפט לענייני משפחה, שעניינו אכיפת הסכם הגירושין.

2.

דין העתירה להידחות. לפי הטענה הראשונה של העותרת, היה על בית הדין הרבני הגדול לדון בשאלת הסמכות העניינית. ברם, אף אם נניח כי כך הוא, על פי ההלכה הפסוקה מנקודת מבטה של העותרת, עליה לעמוד על טענת הסמכות העניינית בשלב מוקדם מזה שבו העלתה את הטענה. בית הדין האזורי קבע עוד ביום 26.1.2014 כי הסמכות לדון בטענות של פגמים בכריתה נתונה לו. למרות זאת, העותרת בחרה להמתין להכרעתו הסופית בהליך, כעבור כמעט שנה, מבלי להשיג על קביעה זו. רק כאשר יצאה מבית הדין וידה על התחתונה בחרה לעורר שנית את שאלת הסמכות. העובדה שבית הדין הגדול לא נדרש לשאלת הסמכות לגופה אינה מקימה אפוא עילה להתערבותו של בית משפט זה בנסיבות העניין. מעבר לנדרש יוער כי על פני הדברים, צדק בית הדין הרבני האזורי בקבעו כי הסמכות לדון בפגם בכריתת ההסכם שאושר על ידו נתונה לו (ראו בג"ץ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים , פסקאות 19-18 (18.4.2012)). מכל מקום, איננו נדרשים לדון בשאלה זו על כל פרטיה במסגרת הנוכחית, כאמור לעיל.

לפי הטענה השנייה של העותרת, הקושי להעביר לידי המשיב את הבעלות בדירה לפי המתווה שנקבע בהסכם הגירושין אינו עולה לכדי טעות בעת כריתת ההסכם, אלא לכדי קושי בקיום ההסכם. למצער, כך נטען, מדובר בטעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. על פי קו זה, הערכאה המוסמכת לדון בסוגיה זו היא בית המשפט לענייני משפחה, ולא בית הדין הרבני, המוסמך לדון רק בשאלות של פגמים בכריתת ההסכם שנכרת בפניו. דא-עקא, אף אם נניח כי ניתן היה להגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין הרבני – ואיני קובע זאת – אין בכך לסייע לעותרת. בית משפט זה אינו ערכאת ערעור על בית הדין הרבני. אופן יישום הדין, כשלעצמו, אינו מצדיקה התערבות בפסק דינו. על פי הממצאים שנקבעו, המשיב לא נטל סיכון חוזי לפיו לא ניתן יהיה להעביר לידיו את הבעלות בדירה. הוא סבר בעת כריתת החוזה כי למרות שבאופן פורמלי החסויה היא בעלת הדירה – למעשה השליטה בדירה נתונה למערערת, וכי זו רשאית להעביר את הבעלות בה כראות עיניה. סברה זו התבררה כשגויה. בהתאם, נקבע כי יש לבטל את החוזה כהוראת סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. עולה כי בית הדין הרבני יישם את הוראות הדין הרלוונטיות על נסיבות המקרה. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי מדובר בחריגה מסמכות או כי נדרש סעד מן הצדק, וזאת אף אם נניח כי ניתן היה להגיע לתוצאה שונה. לשון אחר, חריגה מסמכות בהליך שמתקיים בבית הדין הרבני עלולה להביא לביטול ההחלטה. עם זאת, יש ושאלת הסמכות עדינה ולא בוטה. תלוית הסתכלות ולא ניתנת לפתרון חד ממדי. כך בעניינינו. בית הדין הרבני הכריע במחלוקת חוזית בין הצדדים, בפרשו את החוזה באופן שעשוי להתיישב גם עם הדין האזרחי. במחלוקת סמכות מעין זו, אין הכרח כי בית המשפט העליון ישקיף על הנעשה במשקפים של חריגה מסמכות. ניתן להביט על כך כעל סוגיה ערעורית, לנוכח קיומם של פנים משפטיים ועובדתיים לכאן ולכאן.

גם דין הטענה השלישית של העותרת להידחות. כאמור, נקודת המוצא היא כי בית הדין הרבני היה מוסמך לדון בטענות שעניינן תוקף החוזה, ואילו בית המשפט לענייני משפחה מוסמך היה לדון בטענות שעניינן אכיפת החוזה, ככל שיש לו תוקף. אם כן, הדיון בשאלה אם יש לחוזה תוקף כלל אינו "עוקף" את הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בשאלה האם ניתן לאכוף את החוזה. הוא קודם לו מבחינה מהותית, ואין פסול בכך שבית הדין הרבני לא המתין להכרעת בית המשפט לענייני משפחה, שדן בשאלות הקשורות לאכיפה. יש הגיון רב בבירור סוגיית תוקף החוזה קודם לדיון בשאלות העולות מיישומו.

3.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.