בג"ץ 1542/17 דב פרידמן נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט י' דנציגר :

עתירה המופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 9.11.2016 בעב"ל 26359-03-15.

1.

המערער נפגע ביום 25.3.2010 בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל )

הכיר בפגיעה של שבר באגודל כף היד השמאלית של העותר. העותר הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (להלן: בית הדין האזורי )

תביעה בה טען כי יש להכיר גם בפגיעה בכתפו הימנית מאותה תאונה. בית הדין האזורי דחה את התביעה מהטעם שטענתו של העותר נדונה ונדחתה על ידי הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו, ומשעה שבחר העותר במסלול זה אין לאפשר לו לנהל תביעה נוספת במסלול החלופי של תביעה נגד החלטת פקיד התביעות. על כך ערער העותר לבית הדין הארצי לעבודה, תוך שהוא טוען כי לא ידע שהוא יכול להגיש תביעה נגד החלטתו של פקיד התביעות של המל"ל. בית הדין הארצי דחה את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי. מעבר לנדרש, בית הדין הארצי בחן את השאלה אם העותר התייחס לפגיעה בכתף במסגרת התביעה שהגיש למל"ל להכרה באירוע כתאונת עבודה. בית הדין הארצי הגיע למסקנה כי העותר פנה למל"ל בעניין הפגיעה בכתף בנפרד מהתביעה להכרה באירוע כתאונת עבודה, וזאת לאחר שכבר הוכרה הפגיעה באגודל כתאונת עבודה, מבלי שהגיש תביעה חדשה בעניין הפגיעה בכתף. בנסיבות אלה, ציין בית הדין הארצי, ספק אם בכלל קמה לעותר עילת תביעה לבית הדין.

2.

כנגד פסק דין זה הוגשה העתירה דנן, במסגרתה העותר אינו מיוצג על ידי עורך-דין. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 4.6.2017, קשה עד מאוד להבין מן העתירה מהן העובדות המהוות את היסוד לעתירה וכן מהן העילות שבגינן מבקש העותר כי בית משפט זה יתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לפיכך, אפשרתי לעותר, לפנים משורת הדין, להגיש עתירה מתוקנת, שתנוסח באופן ברור וסדור, בה יובהרו טענותיו העובדתיות וכן הטענות המשפטיות עליהן נסמכת העתירה.

3.

העותר הגיש כתב עתירה מתוקן, ממנו ניתן לדלות את הטענות הבאות: העותר טוען כי במהלך הדיון בבית הדין האזורי התברר לו כי קיימת החלטה של המל"ל מיום 14.4.2010 ולדבריו המל"ל "הסתיר" מן העותר את יכולתו לתבוע את פקיד התביעות. לשיטת העותר, על בית הדין הארצי היה "לזמן את פקיד המוסד ולשאול אותו מדוע הסתיר את המסמך מהמערער". יצוין, כי בית הדין הארצי לא קיבל את הטענה לפיה העותר לא ידע על ההחלטה מיום 14.4.2010, שאחרת לא ברור על מה נסמך הוא בתביעתו לקצבת נכות. עוד טוען העותר כי היה על הוועדה הרפואית לקבוע שהפגיעה בכתף קשורה לתאונה, ולכן הוא מבקש כי בית המשפט יורה למל"ל להכיר בפגיעה בכתף ימין ולקבוע לו את אחוזי הנכות המגיעים לו.

4.

לאחר שעיינתי בעתירה (המקורית והמתוקנת) ובפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה והוא לא יתערב בפסיקתו אלא במקרים חריגים, נוכח טעות משפטית מהותית, וכאשר הצדק מחייב זאת [בג"ץ 3523/04 למברגר נ' בית-הדין הארצי לעבודה , פ"ד נח(5) 104, 107 (2004); בג"ץ 5287/09 שוקרון נ' בית הדין הארצי לעבודה , פסקה 3 (22.2.2011)]. במרוצת השנים נפסק כי אמת מידה מרכזית להתערבות היא חשיבותה הציבורית הכללית של הבעיה, השלכות הרוחב הנובעות ממנה או עקרוניות הסוגיה המתעוררת. כמו כן, ניתן משקל לשאלה אם הטענה נסבה על שאלות שבהן יש לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת [בג"ץ 7333/15 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים , פסקה 14 (7.3.2016)].

5.

בענייננו, מדובר באי-הכרה של המל"ל בפגיעה ספציפית כנובעת מתאונת עבודה של העותר. באופן יותר ספציפי, מדובר בשאלה האם היה רשאי העותר לתבוע בגין אי ההכרה במסגרת ה"מסלול" בו בחר לערער על קביעת המוסד לביטוח לאומי. מדובר בסוגיה המצויה בליבת סמכותו של בית הדין לעבודה. כאמור, העותר טוען כי לא ידע שיכול היה להגיש ערעור על החלטתו של פקיד התביעות. בכל הכבוד, אין מדובר בסוגיה משפטית עקרונית וודאי לא שאלה בעלת חשיבות ציבורית כללית. אין בטעותו של העותר כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.

6.

כאמור לעיל, העתירה נדחית. אין צו להוצאות.