בג"ץ 1562/98 פלוני נ. שירות הבטחון הכללי

השופטת ד' ביניש:

העותר פנה לבית משפט זה בעתירה כי יורה למשיב ליתן לו מעמד של תושב קבע בישראל, כיוון שהיה "סייען" בעבר ובאזור מגוריו - עזה - נשקפת סכנה לחייו.

המשיב טוען כי העותר, צעיר יליד 1974, אמנם סייע לגורמי הבטחון במשך תקופה קצרה בשנת 1993, אולם תרומתו היתה שולית, ועוד באותה שנה נותק עמו הקשר. בשנת 1993 אכן נחשד כ"משתף פעולה" בכלא ומטעם זה היה צורך להעבירו לכלא אחר, אולם מאז ועד היום לא ידוע על איומים כלפיו או על סכנה הנשקפת לו. עוד מציין המשיב, כי לעותר עבר פלילי עשיר, בעיקר בעבירות של רכוש ומרמה, וכי על פי אמות המידה המקובלות על המשיב אין הוא זכאי לשיקום או להיתר לשהיית קבע בישראל.

עניינו של העותר העסיק אותנו לא מעט, בעיקר מתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות ומתוך נסיון לבחון אם יש בידי הרשויות לסייע לו. בין היתר, משום שמטיעוניו התברר כי בהיותו בכלא - באחד ממאסריו - נפגע קשה בעינו במהלך קטטה והוא זקוק, כנראה, לטיפול רפואי.

קיימנו מספר דיונים בעניינו של העותר. תחילה ביקשנו כי המשיב יבדוק מחדש את עמדתו לאחר שישמע את טענותיו של העותר. במועד מאוחר יותר, ניתן על-ידינו צו על תנאי ואף הורינו כי יינתן לעותר רשיון ישיבה זמני בארץ עד להכרעה בעתירה. עוד הטלנו על המשיב לבדוק את נושא היתר התעסוקה של העותר בישראל ולהגיש לנו הודעה משלימה. כמו כן הטלנו על רשמת בית משפט זה לבדוק אפשרות להעמיד לעותר עורך-דין הן לעניין עתירה זו והן לצורך בירור שאלת הפגיעה שהעותר נפגע בעינו בבית הסוהר, לרבות שאלת נכותו של העותר בגין אותה פגיעה.

בעקבות החלטותינו אכן מונתה לעותר עורכת-דין מטעם הסניגוריה הציבורית, עורכת-דין ר' רובינסון, אשר הגישה לנו עיקרי טיעון מפורטים בכתב. עיקר טיעוניה נסב על כך שלעותר היתר שהייה של תושב האזור לתקופות קצובות של 45 יום בכל פעם, ודבר זה מכביד עליו ביותר. לפיכך, ביקשה כי יינתנו לעותר היתרי שהייה לפרקי זמן ארוכים יותר, מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-; וכן ביקשה כי נורה למשיב שלאחר פרק זמן של שישה חודשים יתן לעותר אשרה לישיבת קבע בישראל. עוד הודיעה לנו עורכת הדין, כי העותר הופנה לעורך-דין אחר, מומחה בנושא, לקבלת סיוע משפטי לצורך בירור תביעתו נגד הגורמים האחראים לפגיעה בעינו של העותר.

כשכל המידע בעניינו של העותר לפנינו, שבנו וקיימנו ישיבה נוספת בעניינו. כאמור, עמדת המשיב היא כי הן מבחינת הסיוע שנתן למדינה והן מבחינת המידע על הסיכון הנשקף לו, אין העותר זכאי למעמד ולעזרה הניתנים ל"סייענים" שיש סיכון לחייהם. על פי תצהיר התשובה, "לא עלה מידע עדכני המצביע על איום לחיי העותר". אולם, כדי לא ליטול שום סיכון אפשרי, היה המשיב מוכן לאפשר לעותר להישאר בינתיים בישראל עם לינה לתקופות קצובות ובלבד שלא יעבור עבירות פליליות או בטחוניות בתקופה זו.

נוכח עמדת המשיב, כפי שהתבררה בתצהיר התשובה ובהודעות המשלימות, לא ראינו שיש בידינו לצוות על המשיב ליתן לעורר מעמד של סייען הזכאי לתושבות קבע כמבוקש על ידו.

עם זאת, מקובל עלינו כי היתר שהייה לתקופה של 45 יום מכביד באופן לא סביר על יכולתו של העותר לשהות בישראל ואף לעבוד בה.

אשר על כן, המלצנו בפני המשיב ליתן לעותר אשרת שהייה לתקופות ארוכות יותר והוא הסכים למתן היתרים מתחדשים למשך 90 יום בכל פעם, עם אפשרות שלא לחדש את ההיתר אם יתברר כי אין נשקפת לעותר כל סכנה או שהתנהגותו תצדיק זאת. לא ראינו כי יש בידינו להיעתר לעתירה מעבר לאמור.

אין בהחלטתנו זו כדי למנוע מבאת-כוחו של העותר, אם תמצא לנכון, לפנות לבאי-כוח המשיב ביחס לבעיות הנוגעות למצב בריאותו של העותר או למצוקה אחרת, בבקשה לנהוג בו לפנים משורת הדין מטעמים הומניטריים בלבד.

אשר על כן העתירה נדחית.