בג"ץ 1574/98 נזי מושיאשוילי נ. האחות הראשית הארצית המשרד הבריאות

העותרת עלתה לארץ בשנת 1979 מברית המועצות, שם הוכשרה כאחות. בארץ קיבלה, בשנת 1980, אישור זמני של אחות מעשית.

מנספח ג' לעתירה ברור, כי האישור הזמני נועד לאפשר לעותרת לעבוד בתקופת הביניים עד השלמת הכשרתה כאחות מוסמכת. אולם, תוקף האישור לא הוגבל בזמן, העותרת עבדה כאחות מעשית משנת 1980 עד לאחרונה, להוציא הפסקה קצרה לאחר לידת ילדיה, ואף קיבלה קביעות כאחות מעשית בבית החולים הרצפלד.

בחודש יולי 1993 הוציא אגף הסיעוד במשרד הבריאות חוזר המיועד לכל בתי החולים, המרפאות הסיעודיות והאחרות, בו הובהר כי היתר זמני אשר לא צויין על גביו מועד פקיעתו, יפקע ביום 30.6.96. הוראות חוזר זה חלו על העותרת, אולם היא לא קיבלה הודעה על כך. רק בסוף חודש דצמבר 1997 הודע לעותרת, על ידי מחלקת כח אדם של קופת החולים בה עבדה, שתוקף רשיונה פג ואין היא רשאית לעבוד כאחות.

ביום 28.12.97 פנתה העותרת למינהל הסיעוד, בבקשה לקבל היתר קבוע לעבוד כאחות מעשית. בעקבות זאת, פנה מינהל הסיעוד ביום 31.12.97 אל האחות הראשית במרפאת קופת חולים מאוחדת באשדוד, בה הועסקה העותרת (להלן: האחות הראשית) כדי לקבל ממנה הערכה מקצועית על העותרת. הערכה זו משמשת בסיס להחלטת ועדה המוקמת על ידי מינהל הסיעוד, המוסמכת להחליט אם להמליץ על מתן רשיון קבוע לעסוק בסיעוד גם ללא עמידה בבחינות ממשלתיות.

ביום 9.3.98 הוגשה העתירה לבית משפט זה. ביום 8.4.98 התכנסה הועדה הנ"ל, והחליטה ליתן לעותרת רשיון קבוע לעסוק בסיעוד כאחות מעשית. ההחלטה הובאה לידיעת העותרת במכתב מיום 26.4.98.

בתגובתה לעניין החיוב בהוצאות טוענת המדינה, כי בעת הגשת העתירה לבית המשפט היתה בקשת העותרת לקבל היתר קבוע לעסוק כאחות מעשית בטיפול משרד הבריאות, וכי החלטת הועדה ניתנה על סמך המלצתה של האחות הראשית, מבלי שלהגשת העתירה תהיה השלכה כלשהיא על החלטתה.

עמדה זו מקבלת חיזוק מן האמור בסעיף 7 לתצהירה של הגברת רחל רוה, אחראית על מעמד מקצועי בסיעוד במינהל הסיעוד במשרד הבריאות, לפיו רק ביום 4.3.98 הועברו טפסי ההערכה המקצועית מהמרפאה באשדוד למנהלת הסיעוד בקופת חולים מאוחדת, והיא חתמה עליהם ביום 11.3.98.

גם אם נכונה טענה זו, ומבלי להכריע בכך, אין בה כדי להצדיק את הדרך בה טופלה בקשתה של העותרת על ידי המשיבים:

העותרת פנתה בבקשה לקבל היתר קבוע לעסוק בסיעוד לכל המאוחר ביום 28.12.97. פניה זו ראויה היתה לטיפול מהיר ואינטנסיבי יותר מזה שניתן לה. שכן עבודתה המקצועית של העותרת הופסקה כמעט ללא התראה מוקדמת, ולאחר שנים רבות של עבודה כאחות מעשית היא הועברה, מחודש ינואר 1998, לתפקיד של "כח עזר", ומשכורתה הופחתה באופן משמעותי.

בנסיבות אלו, היה על המשיבים לדאוג לקבלת חוות הדעת המקצועית ולכינוס הועדה המוסמכת בדחיפות, ולא לאפשר המשך פגיעה בעותרת במשך חודשים נוספים, בין מטעמים הקשורים בהעברת הטפסים כאמור, ובין מטעמים אחרים.

בשולי הדברים אציין, כי בא כוח העותרת טוען כי העותרת פנתה בבקשה כזו כבר בשנת 1990. מחלוקת עובדתית זו אינה משמעותית ביותר לענייננו, שכן גם אם פנתה העותרת בשנת 1990, ופנייתה לא טופלה, היה עליה לפעול לקידום הטיפול בעניין. משנזנחה הפניה במשך שבע שנים, גם על ידי העותרת, נראה לי שיש לייחס לה משקל מוגבל ביותר.

מכל מקום, העותרת, שהטיפול בעניינה עוכב, פנתה לקבל סעד בבית המשפט לאחר למעלה מחודשיים בהם לא חלה התקדמות בטיפול בבקשתה, ולא נמסר לה מתי עתיד הטיפול להסתיים.

לאור האמור, ובהתחשב, מאידך גיסא, בעובדה שפניית העותרת נענתה עוד לפני שהתקיים דיון בעתירה לגופה, אני מחייבת את המשיבים בתשלום הוצאות העותרת בסך 5,000 ש"ח.