בג"ץ 1601/09 צאלח חריזאת נ. ביהמ"ש הצבאי לערעורים באיו"ש

השופטת א' חיות:

עתירה זו עניינה בטענת העותר לפיה יש להימנע מהגשת כתבי אישום ומדיון בכתבי אישום נגד פלסטינים תושבי אזור A בגין החזקת אמל"ח באזור A , וזאת כאשר אין מדובר באמל"ח המיועד לשימוש באזורים B

ו- C , כאשר האמל"ח אינו מוחזק לצורכי סחר וכשאין כוונה לעשות בו שימוש לפגיעה בביטחון האזור או בביטחון מדינת ישראל.

1.

העותר, תושב יאטה שבנפת חברון (הנמצאת באזור A ובשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית), הוא תעשיין בעל מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בבית לחם. ביום 6.8.2008 נעצר העותר לאחר שבחיפוש בחצר ביתו נמצאו כלי נשק ותחמושת. העותר הכחיש כל קשר לנשק שנמצא וטען כי למשפחתו סכסוך ממושך עם משפחה אחרת ביאטה והוא חושד שהנשק הוטמן בחצרו בכוונה להפלילו. נגד העותר הוגש כתב אישום בבית המשפט הצבאי ביהודה בגין החזקת אמל"ח (עבירה לפי סעיף 53(א)(1) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), תש"ל-1970 (להלן: הצו ), והוא נעצר עד תום ההליכים. ערר שהגיש העותר על החלטת המעצר נדחה וכך גם בקשה לעיון חוזר בשאלת המעצר וערר שהוגש על כך. במסגרת הליכים אלה טען העותר, בין היתר, כי בית המשפט הצבאי אינו מוסמך לשפוט פלסטינים תושבי אזור A הנאשמים בביצוע העבירה המיוחסת לו באזור A . בהחלטה שניתנה בערר על המעצר דחה בית המשפט הצבאי לערעורים טענה זו נוכח הוראת סעיף 7(ד) לצו לפיה בית משפט צבאי מוסמך לדון גם את מי שעבר באזור A

עבירה אשר פגעה או נועדה לפגוע בביטחון האזור, ובית המשפט הצבאי לערעורים קבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי עבירה של החזקת נשק מכל סיבה שהיא באה בגדר סעיף 7(ד) האמור. העותר שב והעלה את טענת חוסר הסמכות כטענה מקדמית במשפטו, אך בהחלטתו מיום 12.12.2008 דחה בית המשפט הצבאי (כב' השופט סא"ל שמואל קידר) את הטענה. משכך העלה העותר את הטענה בפני מנהל יחידת בתי הדין הצבאיים ובפני התובעת הצבאית הראשית, וזו השיבה לו כי יוכל להעלות את הטענה בשלב הערעור במידה שיורשע ומכל מקום אין מקום לשנות ממדיניותה הכללית של התביעה הצבאית בנושא זה, בציינה כי הנושא נדון פעמים לא מעטות בפסיקתם של בתי המשפט הצבאיים.

2.

מכאן העתירה שבפנינו בה טוען העותר כי לא ניתן להעמיד לדין מכוח סעיף 7(ד) לצו תושב אזור A

החשוד בהחזקת אמל"ח בשטח A , וזאת כשאין ראיות לכך שהאמל"ח מיועד לשימוש מחוץ לשטח A , לצורכי סחר או לפגיעה בביטחון האזור או מדינת ישראל. העותר מלין על קביעת בית המשפט הצבאי לערעורים לפיה החזקת אמל"ח מכל סוג ולכל מטרה באזור A

- לרבות לצרכי הגנה עצמית - מצדיקה הפעלת הסמכות מכוח סעיף 7(ד) לצו, שכן לטענתו לשון הסעיף ותכליתו מחייבים זיקה הדוקה בין מעשה העבירה לבין האזור הנמצא בתפיסה לוחמתית, אזור B

ו- C , ובהעדר זיקה כזו, כבענייננו, אין מקום להעמדה לדין בבית משפט צבאי. עוד טוען העותר כי בעוד שעשרות אלפים מתושבי אזור A , לרבות גורמים עוינים ופליליים שונים, מחזיקים נשק בגלוי, באין מפריע ובלא שכוחות הביטחון והמשטרה פועלים נגדם, תושבים תמימים המבקשים להגן על עצמם מפני שוד, סכסוכי חמולות ונקמה על רקע של שיתוף פעולה מועמדים לדין באופן אקראי, בדרך כלל עקב הלשנה של גורם אינטרסנטי. העותר מוסיף וטוען כי בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני משנת 1995 הועברו הסמכויות בתחום השיטור, ההעמדה לדין והשיפוט של פלסטינים בשטח A לרשות הפלסטינית, ומשכך אין לגורמים הפועלים מטעם מדינת ישראל סמכויות כלשהן בכל הקשור לאכיפת החוק ולשמירה על הסדר הציבורי בשטח זה. כמו כן טוען העותר כי משלא קיים כל גורם המוסמך להוציא "היתר כדין" להחזקת נשק באזור A

יש בכך כדי לאיין את הכוונה הפלילית שביסוד העבירה המיוחסת לו והוא אף סבור כי עבירה של החזקת אמל"ח באזור A

הינה, ככלל, "עבירת חוץ" כמשמעותה בחוק העונשין, התשל"ז-1977. העותר מבקש אפוא כי בית משפט זה יורה לתביעה הצבאית באיו"ש להימנע מלהגיש כתבי אישום נגד פלסטינים תושבי אזור A

החשודים בהחזקת נשק באזור A , מקום שבו אין בידי התביעה ראיות המקימות חשש כי האמל"ח נועד לשימוש באזורים B ו- C , כי הוא מוחזק לצורך סחר או שיש כוונה שישמש לפגיעה בביטחון האזור או בביטחון מדינת ישראל. כמו כן מבקש העותר כי בתי המשפט הצבאיים באיו"ש יימנעו מלדון בכתבי אישום כאמור. לבסוף, נוכח העדר כל אפשרות חוקית לפלסטיני לשאת נשק באזור A

כל עוד המשיב 3 מסרב להעביר את הסמכות בכל הקשור לרישוי החזקת הנשק לרשות הפלסטינית, מבקש העותר כי המשיב 3 יקבע נוהל מסודר להחזקת נשק למטרות לגיטימיות על-ידי תושבי אזור A . העותר מוסיף ומבקש כי עד למתן החלטה בעתירה יושעה הדיון במשפטו והוא ישוחרר בערובה מן המעצר.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. העותר מציין כי מטרת העתירה אינה לערב את בית המשפט הזה בהליכים המתקיימים בעניינו בבית המשפט הצבאי. הוא סבור כי העניין המועלה בעתירה נמנה עם אותם עניינים חריגים בהם ראוי כי בית משפט זה יתערב משום היותו נוגע לשאלות עקרוניות של חריגה מסמכות ופגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. עמדתו זו של העותר אינה מקובלת עלינו. נגד העותר מתנהל הליך פלילי בבית המשפט הצבאי ביהודה. העותר העלה בפני בית המשפט הצבאי כטענה מקדמית את עיקר הטענה המועלית בעתירה שבכאן בדבר חוסר הסמכות לדון בעניינו. בית המשפט הצבאי דחה את הטענה בהחלטתו מיום 12.12.2008 ועל החלטתו זו יוכל העותר להשיג בערעור שהזכות להגישו נתונה לו על פי דין בתום ההליך הפלילי (ככל שיורשע בדינו). בנסיבות אלה, אין מקום כי בית משפט זה יידרש לעתירה כל עוד עניינו של העותר תלוי ועומד בבית המשפט הצבאי ביהודה ובטרם מיצה העותר את ההליכים העומדים לרשותו במסגרת מערכת השפיטה הצבאית (ראו והשוו בג"ץ 230/07 עטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.3.2007)).

מטעם זה העתירה נדחית על הסף ועימה נדחית גם הבקשה למתן צווי הביניים.