בג"ץ 1603/06 ח'אלד שבלי נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

1.לפני בקשה מטעם העותר לפסיקת הוצאות. עניינו של ההליך היה בבקשתו של העותר, אזרח ונצואלה ותושב רמאללה, להסיר את המניעה הבטחונית המוטלת עליו ולהתיר לו לצאת את הארץ עם בני משפחתו לצורך הגירה לארצות הברית. העותר נעצר בעבר פעם אחת בלבד בחודש דצמבר 2005, אז הוצא כנגדו צו מעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים. צו זה בוטל והעותר שוחרר. העותר יצא את הארץ בפעם האחרונה בחודש פברואר 2005, ומאז ניסה לצאת את הארץ בחודשים ינואר ופברואר 2006, אך יציאתו לא אושרה מפאת מניעות ביטחונית. ביום 8.12.05 פנה העותר אל המשיב 2 בבקשה לאשר את יציאתו, אך בקשתו סורבה ביום 9.1.06 מטעמים ביטחוניים שלא פורטו. בשלב זה הוגשה העתירה דנן. כארבעה חודשים לאחר הגשת העתירה, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת למחיקתה, בכפוף להסדר לפיו רשאי העותר לצאת את הארץ לצורך הגירה לארצות הברית תוך הטלת מגבלות על יכולתו לשוב בחזרה. העתירה נמחקה ביום 28.6.06 בהחלטת כבוד השופטים א' לוי, ס' ג'ובראן, ד' חשין. למרות מחיקת העתירה, עמד העותר על הוצאותיו.

2.העותר טוען כי לו היה ממש בטענת המשיב לעניין המניעות הבטחונית, לא היה מבוטל צו המעצר שהוצא כנגדו או שהמשיב היה מערער על ביטול הצו. כמו כן לא היה המשיב מסכים להסדר שהושג והביא למחיקת העתירה. העותר טוען כי רק הגשת העתירה הובילה להסכמת המשיב להתיר לעותר לצאת את הארץ, הסכמה אשר ניתנה כיומיים לפני הדיון בעתירה וכשבעה חודשים בקירוב מיום פנייתו הראשונה של העותר אל המשיב. העותר מוסיף, כי עקב הגשת העתירה נדרש להוצאות משפטיות, ולהוצאות בגין חידוש אשרות ההגירה לארצות הברית שהונפקו לעותר ולבני משפחתו, אך תוקפן פג.

3.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, לא העתירה דנן היא שהובילה לשינוי בעמדתם לעניין יציאת העותר את הארץ, אלא גילוי המטרה לשמה מבקש העותר לצאת. העותר לא ציין בפנייתו למשיב מיום 8.12.05 כי הוא מבקש לצאת את הארץ לצרכי הגירה לארצות הברית, ואף לא ציין כי זכה בויזת הגירה לשם כך. לראשונה ציין זאת בעתירה דנן. המשיבים טוענים כי עמדתם עובר להגשת העתירה נבעה מעמדת גורמי הביטחון, לפיה ככל שמדובר בהיעדרות קצרה יש למנוע ממניעים בטחוניים יציאתו של העותר את הארץ. משעה שהובהר כי מדובר ביציאה לצרכי הגירה, שקלו המשיבים את עמדתם בשנית והחליטו להתיר לעותר לצאת את הארץ בכפוף להתחייבותו שלא לשוב במשך שלוש שנים. בנוסף, ולאחר שיחה בה הובהרה עמדת העותר, הוחלט כי העותר רשאי לחזור לארץ בתוך שנה אחת במידה והגירתו לא תצלח. המשיבים טוענים עוד, כי דין טענותיו של העותר לעניין הוצאות שנגרמו לו בגין חידוש ויזות ההגירה, להידחות. זאת, שכן מועד הדיון בעתירה דנן הוקדם על דעת הצדדים בשל החשש שויזות ההגירה של העותר ובני משפחתו יפקעו. העותר לא הודיע לבית משפט זה כי עד המועד המוקדם יפקעו הויזות. לאור כל זאת טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק בכללותו ובשים לב לכללים שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, הדין עם המשיבים בכך שהעותר לא פירט במכתבו מיום 8.12.05 את מטרת היציאה. פירוט זה בא רק במסגרת העתירה. יש, אפוא, בסיס לטענה כי חל שינוי נסיבות שהוא זה שהביא לקבלת סעד. יתכן ומקור הפער האמור במידע שהובא לידי המשיבים מצוי היה בחילופי הייצוג של העותר וחלוף הזמן, אולם אין בכך כדי לשמוט את הבסיס תחת הטענה לפיה בשינוי הנסיבות הקשורות במטרת היציאה, טמונה ההסכמה לקבלת הסעד. זאת ועוד: אין בידי להכריע במסגרת זו בשאלה אם היה בסיס לקביעה בדבר המניעות הבטחונית. בטיעון נסיבתי לעניין זה – בכל הקשור במעצר המנהלי שנסתיים – אין די, שכן אין דין מעצר כדין מניעת יציאה מן הארץ. בחומר שלפני לא מצוי, מטבע הדברים, החומר החסוי עליו התבססו המשיבים, ומשהסכים העותר למחיקת העתירה, אין עוד בנסיבות המקרה מקום לבירור שאלה זו רק במסגרת הליך פסיקת ההוצאות.

5.אשר על כן, דין הבקשה להדחות.