בג"ץ 1648/01 עימאד בלביסי נ. מדינת ישראל

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים ת' אור, ד' ביניש וי' אנגלרד) מיום 12.2.01.

1.העותר הורשע ביום 2.6.97 על-פי הודאתו בעבירות של התפרצות לדירה, גניבה, החזקת נכס החשוד כגנוב, שהייה בלתי חוקית בישראל, הכשלת שוטר ושיבוש הליכי משפט. בגין מעשים אלו נגזרו עליו 42 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כאשר התנאי שנקבע להפעלת העונש הוא שהעותר יעבור עבירה דומה לאלו שהורשע בהן. ביום 20.12.99 הורשע המערער על-פי הודאתו בעבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד, שהייה בלתי חוקית בישראל והחזקת מכשירי פריצה, ובית משפט השלום גזר עליו 18 חודש מאסר בפועל, מהם 9 חודשים במצטבר לעונש המאסר על תנאי של 24 חודשים שהופעל בגין ההרשעה בתיק הקודם ו9- חודשים לריצוי בחופף ובסך הכל 33 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כן גזר בית המשפט עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים, כשהתנאי הוא שלא יעבור כל עבירה נגד הרכוש וכן 7 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור על הוראות חוק הכניסה לישראל. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של העותר על גזר הדין. העותר הגיש לבית משפט זה בקשת רשות לערער, אשר נידונה כערעור על-פי הרשות שניתנה. בבקשה זו העלה העותר שתי טענות מרכזיות: האחת, כי אין להטיל מאסר על תנאי כולל בגין מספר עבירות וכי לעניין זה יש להבחין בין עונש מאסר בפועל לעונש מאסר על תנאי. השניה, כי אין להטיל עונש מאסר מותנה הארוך מהעונש המירבי הקבוע בחוק לעבירת התנאי, שכן התוצאה בפועל היא שליחתו של הנאשם לתקופת מאסר העולה על העונש המירבי שנקבע לעבירה הנוכחית בה הורשע.

2.בית משפט זה, בפסק הדין נשוא העתירה, דחה את טענות העותר. בית המשפט קבע כי קיימת סמכות להטיל על נאשם עונש מאסר כולל, וכי בהתאם לעמדתו העקבית של בית משפט זה משך שנים, אין בסיס עיוני להבחנה בין הסמכות להטיל עונש מאסר בפועל לבין הסמכות להטיל עונש מאסר על תנאי. כן קבע בית המשפט כי הטלת עונש מאסר על תנאי לתקופה העולה על העונש המירבי שנקבע בעבירות התנאי אינה בלתי חוקית, שכן העונש המותנה מוטל בגין ההרשעה הראשונה ואינו אלא עונש נדחה שביצועו תלוי בתנאי מפעיל. יחד עם זאת, נקבע, כי סמכות זו מחייבת הפעלת שיקול דעת זהיר ומתון מצד בית המשפט בעת שהוא גוזר את העונש המותנה. בגדר השיקולים לעניין זה יביא בית המשפט בחשבון, בין היתר, את העבירות שבביצוען הורשע הנאשם, נסיבותיהן וחומרתן.

3.העותר מבקש לקיים דיון נוסף בפסק דין זה. בעתירתו חוזר העותר על הטענות שהעלה בבקשתו למתן רשות הערעור, ומוסיף כי בית משפט זה ראה בסוגיות שנידונו בפסק הדין סוגיות עקרוניות ובעלות חשיבות רבה החורגות מן העניין שיש לצדדים. על כך ניתן ללמוד גם מן העובדה שבית המשפט זה יצא בקריאה למחוקק כי יקבע הסדר ססטוטורי מפורט, אשר יהיה בו מתן תשובה מפורטת לסוגיות נשוא פסק הדין. לטענת העותר, כל עוד לא הוסדרו סוגיות אלה על ידי המחוקק, ראוי כי קביעת הלכה מחייבת תתקבל על ידי הרכב מורחב של בית המשפט העליון.

4.המשיבה בתגובתה טוענת כי אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. לטענתה, ההלכות שנפסקו במקרה דנן נובעות מן הדין הנוהג, ואין בהם קושי או חידוש כמשמעותם לעניין קיומו של דיון נוסף. כן טוענת המשיבה כי הקביעה כי אין בחוק אחיזה לאבחנה בין הסמכות להטיל עונש מאסר בפועל לעונש מאסר על תנאי, עולה בקנה אחד עם עמדתו של בית המשפט העליון משך שנים.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. העילות הקבועות לדיון נוסף הן אלה האמורות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: החוק), על פיו רשאי נשיא בית המשפט או שופט אחר שנקבע לשם כך להורות על קיום דיון נוסף,

"אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או שמפאת חשיבותה וקשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף".

אכן, במקרה שלפנינו נקבעה לכאורה הלכה באשר לסוגיות הנוגעות לאופן הטלת עונש מאסר על תנאי. עם זאת, לצורך קיומו של דיון נוסף אין די בחשיבות, הקשיות, או החידוש בהלכה שנפסקה, אלא שנדרש כי אלו יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת (ראו: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 3327/00 ציון לגזיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. פסק הדין נשוא העתירה עולה בקנה אחד עם העקרונות הכלליים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה בעניין עונש המאסר על תנאי, ולא מצאתי בנסיבות המקרה - כמו גם בהנמקה שביסוד פסק הדין - כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף.

העתירה לקיום דיון נוסף נדחית איפוא.