בג"ץ 1657/02 שייח נואף נ. מדינת ישראל

1.הערר שבפניי עניינו ברצח בני-זוג - מהא קייס והאני עזאם - המשתייכים לעדה הדרוזית, שניהם נשואים לאחרים, על-ידי אחֶיה של האישה. בכתב-האישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה הואשמו ברצח חמשת אחיה של האישה - ג'דעאן קייס, סלים קייס, מערוף קייס, עראף קייס וכן העורר 2 - ואילו גיסה של האישה, העורר 1, הואשם בסיוע לרצח.

על-פי כתב-האישום, בני-הזוג, שחששו לחייהם לאחר שהיחסים ביניהם התגלו לבני-משפחת האישה, נמלטו ממקום מגוריהם, הכפר אבו-סנאן, לאילת יחד עם חמשת ילדי האישה. שלושת אחיה של האישה - העורר 2, ג'דעאן, וסלים - וכן העורר 1, נסעו לאילת במטרה לאתר את בני-הזוג ולהחזירם לאבו-סנאן, וזאת בכוונה להמיתם. משאותרו בני-הזוג באילת, שוכנעו הם - במיוחד על-ידי העורר 1 שהיה מקורב לאישה - לחזור עימם, על יסוד הבטחת שווא כי לא יאונה להם רע, כי יוכלו להתגרש מבני-זוגם הנוכחיים ולהינשא זה לזה, וכי עוד באותו הלילה יובאו בפני שייח' לצורך ביצוע טקס ה"עקד", שהוא טקס המאפשר לבני-זוג לחיות יחד על-פי מצוות דתם. בני-הזוג דרשו תחילה להודיע בתחנת המשטרה באילת על שובם לכפר אבו-סנאן, והעורר 1 נילווה אליהם ואף הודרך על-ידי שוטר מן התחנה שלא להפריע לבני-הזוג לנהוג כרצונם ולהגיע בכוחות עצמם לפגישה עם השייח'.

החבורה נסעה בשני כלי-רכב - מכונית מאזדה ומונית - והעורר 2, שלא נמצא לו מקום בכלי-הרכב, נסע בכלי-תחבורה אחר. בסמוך למטע זיתים שליד הכפר אב-סנאן התפצלה החבורה. העורר 1, סלים, ושלושה ילדים נסעו ברכב הפרטי לכפר, בעוד בני-הזוג, שניים מהילדים וג'דעאן נשארו ממתינים במטע הזיתים. לאחר זמן הגיעו למקום העורר 2, מערוף, ועראף. או אז נצטווה נהג המונית לנסוע לדרכו, ולאחר שסלים הסיע לאבו-סנאן את שני הילדים שנותרו וחזר למטע הזיתים, היכו האחים למוות את בני-הזוג באמצעות חפצים שונים ותוך שהם יורים באישה.

2.בית-המשפט המחוזי (השופט עודד גרשון) הורה לעצור עד תום ההליכים את האחים ג'דעאן וסלים, וכן את העוררים, לאחר שמצא כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה מספיקה למעצרם. ואילו את מערוף ועראף שחרר בית-המשפט המחוזי בתנאים מגבילים, לרבות שהייה במעצר-בית, בשל כמות הראיות המצומצמת נגדם. בעניינו של העורר 1 דחה בית-המשפט המחוזי את טענתו - המבוססת על דברי העורר 1 במשטרה - כי אין ראיות מספיקות להיותו שותף לקשר לרצח. העורר 1 טען, כי הוא בעצמו האמין, ועל-כן גם שכנע את בני-הזוג, כי כוונת האחים הייתה להסדיר את היחסים האסורים על-ידי טקס "עקד".

בית-המשפט המחוזי הסיק את כוונת העורר 1 לסייע לרצח על-יסוד ידיעה שיפוטית על מנהגי העדה הדרוזית, עימה נמנה העורר 1. וכך כתב, בין השאר, בהחלטתו:

סבורני כי נסיון החיים המשותפים עם בני העדה המוסלמית ובני העדה הדרוזית במדינתנו, מלמד על כך שקיום יחסים אינטימיים בין אשת איש לבין אדם אחר שאינו בעלה נחשב, בעיני בני העדות המוסלמית והדרוזית, כמעשה שיש בו משום חילול כבוד המשפחה . כך גם מלמד נסיון החיים כי מקרים כנ"ל של "חילול כבוד המשפחה" , מסתיימים, לא אחת, בהמתת מי שגרם לחילול כבוד המשפחה , היינו, בת המשפחה שעשתה את האמור לעיל ולעיתים גם בהמתתו של מי שהיה שותף למעשה "חילול כבוד המשפחה" .

...

דומה כי לא ניתן להתעלם, בנסיבותיו של תיק זה, מנתון עובדתי חשוב שאינו שנוי במחלוקת, היינו, דבר היותם של הנאשמים והמנוחים בני העדה הדרוזית.

[ההדגשות במקור.]

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.העורר 2 טען, כי לא היה מקום להבחין בינו לבין שני האחים ששוחררו - מערוף ועראף. שכן, גם חומר הראיות נגדו "מצומצם", בהיותו מושתת על עדות בתה של האישה, חולוד קייס, הסובלת מבעיות נפשיות, אשר סיפרה כי ראתה אותו מגיע לזירת הרצח. העורר 1 טען מצידו, כי ידיעה שיפוטית בדבר מנהגי עדתו אינה ראיה הולמת להוכחת מודעותו על כוונת האחים לרצוח את בני-הזוג.

בתשובתה לערר טענה המדינה, כי האישום כנגד העורר 2 מושתת לא רק על עדות חולוד, אלא גם על עדות נהג המונית, שהבחין בעורר 2 בזירת הרצח, לאחר שקודם לכן ראה אותו באילת.

באשר לעררו של העורר 1, הסכימה המדינה, כי ידיעה שיפוטית אינה יכולה להכריע את הכף. אלא, שלטענת המדינה, ניתן להסיק את השתתפותו של העורר 1 בקשר מראיות אחרות, ובראשן המופרכות שבהצעה לעריכת טקס "עקד", שלא ניתן לבצעו בשל היות בני-הזוג נשואים לאחרים; הודעתו הטלפונית של העורר 1, שנסע יחד עם בני-הזוג במונית, לאחים, שנסעו במכונית המאזדה, על מיקומה של המונית, הגם שבני-הזוג ביקשו להתחמק ממכונית המאזדה שבה נסעו האחים; הובלת העורר 1 את ילדיה של האישה לאבו-סנאן, אף שהובטח לאישה כי לא תופרד מהם; ולבסוף, היעלמו לאחר הרצח עד למעצרו כעבור חודש ימים.

4.לא מצאתי ממש בעררו של העורר 2. כעולה מתשובת המדינה, האישום נגדו אינו מבוסס רק על דבריה של חולוד, מה גם שלא היה מקום להטיל בה סטיגמה בשל מצבה הנפשי ולייחס מראש משקל נמוך לעדותה. האישום כנגד העורר 2 מבוסס גם על עדות נהג המונית, שכאמור, ראה את העורר 2 בזירת הרצח.

5.לעומת זאת, בעניינו של העורר 1 נראה לי, כי הראיות שעליהן הצביעה המדינה, גם בהצטברן, אינן בעוצמה הנדרשת למעצר. הטענה בדבר מופרכות ההצעה לקיים טקס "עקד" נשללת, או, למצער, נחלשת, בקבלת הצעה זו על-ידי בני-הזוג עצמם. כנגד הראיות המצביעות על מודעותו של העורר 1 לסיבת החזרת בני-הזוג לכפר אבו-סנאן עומדות הראיות המלמדות כי נילווה אל בני-הזוג אל תחנת המשטרה. בדומה, לא היה מקום לבסס מודעות על ידיעה שיפוטית, שהשפעתה אף נסתרת במקרה שלפנינו, שבו התפתו בני-הזוג לחזור לאזור מגוריהם בהבטחות שווא לטקס "עקד".

אף היעלמו של העורר 1 אינו תומך בהכרח בגירסת התביעה. שכן, הוא עשוי גם להצביע על כך שבשל השתתפותו בנסיעה, שהסתיימה ברצח בני-הזוג, במיוחד לנוכח עברו הפלילי, העורר 1 חשש כי ייחשד בשותפות לרצח. ראו דברי ממלא-מקום הנשיא מאיר שמגר בע"פ 913/81 אדרי נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 517, בע' 523-522.

אכן, אפשר כי לאחר בירור המשפט יימצא העורר 1 אשם בדינו. אלא, כל עוד לא הורשע, אין הראיות שנאספו מספיקות לשלילת חירותו.

עם זאת, לנוכח היעלמו ועברו הפלילי, ראוי כי העורר 1 ישוחרר בתנאים מגבילים לשם הבטחת התייצבותו למשפט, לרבות שהות במעצר-בית. לאפשרות להיזקק לתנאי מגביל זה ראו בש"פ 3611/93, 4212 פרץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(1) 855; בש"פ 2864/95 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ניתן בתאריך 30.5.95).

6.אשר-על-כן, אני דוחה את עררו של העורר 2, מקבלת את עררו של העורר 1, מבטלת את החלטת בית-המשפט המחוזי בעניינו של העורר 1, ומורה על שחרורו ממעצר של העורר 1 בתנאים מגבילים כאמור לעיל, שייקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה. עד לקביעת תנאים אלה, יוחזק העורר 1 במעצר.