בג"ץ 1659/02 חרסונסקי מיכאל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער והמנוח, סרגיי גמבריאן, הם נגני טרומבון שבתקופה בה עוסק ערעור זה, היו חברים בתזמורת הסימפונית ראשון-לציון. בתאריך 17.4.00, לאחר שהשניים סיימו חזרה של התזמורת, הם נסעו לביתו של המערער, ושם לגמו במשך שעות אחדות משקאות חריפים. בבוקר המחרת, בשעה 6:00 לערך, התפתח ויכוח בין השניים, ובמהלכו נטל המנוח בבקבוק וניסה לפגוע במערער. זה האחרון הצליח להתגבר על יריבו, ולאחר שכיסה את ראשו במעיל הוא ריתק אותו לרצפה. אך המערער לא הסתפק בכך, אלא גם נטל פטיש ובו הלם שלוש פעמיים על ראשו של המנוח. כן נטען בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא, כי כאשר הבחין המערער כי המנוח עדיין נושם, הוא הלם בו פעם נוספת בראשו.

המערער החזיק את גופת המנוח בדירתו עד ליום 19.4.00, ואז הוביל אותה ברכב שבבעלותו וקבר אותה בחורשה ליד מושב שתולים. כן נטען, כי המערער שרף את בגדיו של המנוח והשליך את הפטיש ששימש אותו וכן את הטרומבון של המנוח, מתוך מטרה להעלים ראיות ולהקשות על החקירה. בעקבות כך יוחסו למערער עבירות של רצח, שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיה.

בהיפתח הדיון הודיעו הצדדים כי גיבשו ביניהם הסדר טיעון, מכוחו הומרה עבירת הרצח בעבירת הריגה, והמשיבה התחייבה לעתור לעונש מאסר שלא יעלה על 17 שנים. בעקבות כך הודה המערער בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והורשע, ולאחר שהוגש בעניינו תסקיר של שירות המבחן והצדדים טענו לעונש, גזר בית המשפט המחוזי למערער 14 שנות מאסר ושנה מאסר על תנאי.

המערער שלא השלים עם העונש שהושת עליו, הביא בפנינו את השגותיו על גזר הדין להן האזנו בקשב רב, אך לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו.

לצורך הדיון נניח כי התרחיש שקדם להריגתו של המנוח, הוא זה שהמערער תאר בחקירתו, היינו, שהוא חש עצמו מאוים וחשש שהמנוח עומד לפגוע בו. אך המערער הוסיף והודה כי בשלב כלשהו התגבר על המנוח ואף הפילו ארצה, ועל כורחך אתה תוהה מה צורך ראה המערער להלום בראשו של המנוח בפטיש שוב ושוב. לכך לא ניתן הסבר, ולפיכך אין מנוס מהמסקנה כי בפנינו מקרה קיצוני של פרץ כעס בלתי מרוסן וקטלני, שגם סגולותיו של המערער והשכלתו לא עמדו לו כדי למנוע אותו.

אכן, מדובר באדם שהאירוע בגינו הוא נותן את הדין אינו מאפיין את התנהגותו בדרך כלל, אך נדמה כי הוא משתלב היטב באווירת האלימות שקנתה לה אחיזה בחברה הישראלית, ושהכל מצווים להלחם בה. כך עשה בית המשפט המחוזי, שגזר למערער עונש מאסר שאמנם אינו קל, אך הוא לא חורג מהסדר הטיעון, מחד, ומתחייב מחומרתן של הנסיבות והצורך להרתיע את הרבים, מאידך.

מכאן התוצאה שלא מצאנו כי בגזר הדין נפלה שגגה, ועל כן אנו מחליטים לדחות את הערעור.