בג"ץ 1672/21 יניב חזן נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט נ' הנדל:

1.

נגד העותר, ושמונה אחרים, הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום (ת"פ 15164-01-19), המכיל מספר רב של אישומים – ובמרכזם, ייבוא כמויות גדולות של קוקאין. במהלך חקירתו הנגדית של עד מדינה (להלן: עד המדינה הראשון ), הודיעה המדינה כי היא מבצעת השלמת חקירה לאחר הגשת כתב אישום – וביום 26.7.2020 הגישה כתב אישום נוסף נגד הנאשמים, ושניים אחרים (ת"פ 57347-07-20), על יסוד עדות של עד מדינה נוסף (להלן: עד המדינה השני ).

בעקבות אירועים אלה, פנה העותר לבית משפט זה – אך עתירתו נדחתה על הסף:

"ככל שהדברים נוגעים לטענות שמעלה העותר ביחס לפגיעה בזכותו למשפט הוגן בשל השלמת החקירה של עד המדינה הראשון, הרי שהן הועלו, נבחנו והוכרעו במסגרת ההליך הפלילי (ראו החלטתו של כב' השופט מרדכי לוי מיום 24.11.2020 בת"פ 15164-01-19). המדובר לפיכך בעתירה המבקשת להעמיד לבחינה שיפוטית נוספת החלטת ביניים שהתקבלה בהליך פלילי. כידוע, ההשגה על החלטת ביניים בהליך פלילי, מתאפשרת במסגרת ערעור על פסק הדין, ולא באמצעות עתירה לבית משפט הגבוה לצדק. המקרה שלפנינו איננו מאותם מקרים חריגים ונדירים בהם ניתן לחרוג מכלל זה (ראו בג"ץ 4922/19 נוה נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז מרכז , פסקה 9 והאסמכתאות הנזכרות שם (9.12.2019)). ככל שהדברים נוגעים לדרישה לביטול הסכם עד המדינה השני ולתיקון הנחיית פרקליט המדינה, הרי שהעתירה הוגשה מבלי שנעשתה כל פנייה מקדימה בעניינים אלה למי מהמשיבות, ולפיכך דינן להידחות כבר מהטעם של אי מיצוי הליכים" (בג"ץ 8628/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 3 (13.12.2020); להלן: העתירה הקודמת ).

2.

כעת – ולאחר שמיצה את ההליכים בעניין – שב העותר ומבקש להורות למשיבים לנמק מדוע לא יתקנו את הנחיית פרקליט המדינה 6.11 "השלמת חקירה לאחר הגשת כתב אישום" (14.1.2021) (להלן: הנחייה 6.11 ), "באופן שתפרט את ההגבלות והזהירות הנדרשים בחקירות לאחר הגשת כתב אישום למניעת פגיעה בנאשם ובהוגנות ההליך". הוא דוחה את גישת המשיבים, לפיה אין טעם לקבוע "כללים המגבילים את אופן השלמת החקירה, באופן אפריורי", וסבור שלא ניתן להסתפק באפשרות להעלות לפני בית המשפט הדן בהליך טענות בדבר "זיהום" העדות.

בד בבד, העותר מבקש להורות על ביטול ההסכם עם עד המדינה הראשון – "בהיותו העבריין הראשי, מחולל הפשיעה", אשר ניצל את תפקידו הרגיש לביצוע העבירות, והיה שותף לכולן (ואף לעבירות נוספות שאינן קשורות לכתב האישום נגד העותר). בהקשר זה, הוא מדגיש כי "העתירה הקודמת לא ביקשה לבטל את הסכם עד המדינה בגלל מיהותו של העד", אלא "בשל הנסיבות בהן נכרת (השלמת חקירה בזמן שהעד מעיד בחקירה נגדית ובשל כך עולה החשש כי 'זוהמה' עדותו)". במאמר מוסגר, יוער כי מפסק הדין בעתירה הקודמת עולה שזו כלל לא התייחסה להסכם עם עד המדינה הראשון, אך, כאמור, העותר מציג תיאור שונה.

3.

דין העתירה להידחות על הסף, כקודמתה.

אמנם, הסעד המבוקש ביחס להנחיה 6.11 מנוסח בצורה כללית, אך די בקריאת עמוד 5 לכתב העתירה כדי להסיר את בד ההסוואה, ולחשוף את טיבה הממשי של העתירה: ניסיון "לעקוף" את ההכרעה בעתירה הקודמת – בה נקבע, כאמור, שאין להתערב בהחלטת הביניים שהתקבלה בעניין בהליך הפלילי – ולהעמיד לבירור את הטענות הקונקרטיות בדבר "זיהום" עדותו של עד המדינה הראשון. עם ניסיון זה אין להשלים (ראו והשוו, בג"ץ 8409/20 יוגב נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 (12.1.2021); להלן: עניין יוגב ).

4.

אשר לביטול הסכם עד המדינה – אף שההסכם נחתם ביום 30.11.2018, וכתב האישום הוגש ביום 7.1.2019, העותר לא התייחס לסוגיית השיהוי, ולא הסביר מדוע הוא מעלה רק כעת את טענותיו לגבי סבירות החתימה, אף שאלה מבוססות על נתונים שלכאורה היו בידיו זה מכבר. אדרבה, גרסתו בנוגע לייחודיות של העתירה הנוכחית (כפי שהוצגה לעיל, בפסקה 2) מבליטה את השיהוי, ומאשרת שהעותר בחר לתקוף את ההסכם טיפין טיפין – תחילה בשל נסיבות כריתתו, ורק אחר כך בשל תפקידו ומעמדו של עד המדינה הראשון. ודוקו, בפנייתו המוקדמת למשיבים בעניין (נספח ה לעתירה) שם העותר את הדגש על התרחשות מאוחרת יותר, וביקש לדעת "מדוע לא בוטל הסכם עד המדינה איתו, לאחר שנוספו לעד עוד שישה אישומים, אותם הוא מכחיש". ברם, העתירה עצמה אינה שבה על טענה זו (שנדחתה על ידי המשיבים, תוך הפנייה לקביעות בעניין יוגב ), וכל שנותר בה הוא ההתייחסות לתפקיד שמילא עד המדינה הראשון בפרשה הנוכחית – ובאירועים נוספים שעליהם "העיד בחקירותיו". משמע, העתירה אינה נשענת על מידע חדש, ומשכך, ועל רקע התקדמות ההליך הפלילי, היא נגועה בשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי חריף.

על זאת יש להוסיף כי –

"העותר מנסה לשוות לעתירתו נופך עקרוני, תוך שהוא מכוון את טענותיו למישור המנהלי של הביקורת השיפוטית על הסכמי עד מדינה; ואולם למקרא העתירה, ניכר בה כי כל תכליתה היא להשפיע על ההליך הפלילי המתנהל בעניינו, כשבמרכזו של ההליך עומדת עדותו של א.א.. כידוע, האכסניה המתאימה לבירור קבילותה ומשקלה של עדות זו היא הערכאה הדיונית – שלה יתרון מובהק בבירור טענות עובדתיות וראייתיות ממין זה" (עניין יוגב , פסקה 7).

גם אם החלטת הביניים שהוזכרה בעניין יוגב לא עסקה בפועל בטענות לגבי "מיהותו של העד", אין בכך כדי להצדיק דיון "מינהלי" בהן – וההליך הפלילי הוא הזירה המתאימה לבירור ההשלכות הפוטנציאליות על קבילות ומשקל עדות עד המדינה הראשון.

4.

העתירה נדחית, אפוא, על הסף, ועמה הבקשה למתן צו ביניים. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.