בג"ץ 1678/06 שחר צלניקר נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת. עניינה של העתירה, שהוגשה ביום 22.2.2006, נסוב על בקשת העותרים לקבל רישיון סחר במוצרי תעבורה הכולל היתר לסחר בצמיגים. על פי הנטען בעתירה, משנת 1987 ועד סוף שנת 2004 הועסק העותר 1 (להלן: העותר) כמנהל מקצועי בעסק של סחר בצמיגים על פי היתר מאת המשיב 2. עם הקמת העותרת 2 בסוף שנת 2004, פנה העותר בבקשה לקבל רישיון לסחר במוצרי תעבורה לרבות היתר לסחר בצמיגים. ואולם, בהיתר שהונפק לו ביום 8.6.2005 לא נכלל היתר לסחר בצמיגים. זאת, משום שלפי נוהל חדש מיום 1.9.2004, קבלת היתר לסחר בצמיגים חייבה העסקת מנהל מקצועי בעל כתב הסמכה לניהול מפעל לתיקון צמיגים ואבובים או טכנאי, הנדסאי או מהנדס שעבר הכשרה על ידי יצרן צמיגים. בקשת העותרים סורבה מאחר שהעותר לא עמד בדרישות אלה. בעתירה כבלו העותרים על ההסדר החדש, אשר הוחל לטענתם רק על עסקים המבקשים לראשונה רישיון או המבקשים להחליף את מנהלם המקצועי. כן קבלו העותרים על כך שההוראה החדשה הוחלה ללא הוראות מעבר, שיאפשרו לבעלי מקצוע בתחום להוסיף ולעסוק במקצועם.

2.

בתגובת המשיבים מיום 6.4.2006 התבקשה דחיית העתירה על הסף ולגופה. המשיבים סברו כי דין העתירה להידחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים ובשל עשיית דין עצמי, בטענה כי העותרים עסקו בסחר ללא רישיון באופן המהווה עבירה על החוק. כן נתבקשה דחיית העתירה לגופה בטענה כי ברישיון סחר שניתן לעותרים לא נכלל היתר לסחר בצמיגים בין היתר נוכח אי עמידת המבנה בו פעלו בדרישות הקבועות בנוהל באשר לשטח המבנה. המשיבים הוסיפו וציינו כי ביום 9.4.2006 צפויים להתכנס במשרד התחבורה כלל הגורמים הצריכים לעניין, על מנת לבחון את שאלת תחולתו של הנוהל משנת 2004 בעניינם של עסקים ואנשי מקצוע שעסקו בתחום זה עובר לכניסתו לתוקף. לאחר שנתקבלה תגובת העותרים, נקבעה העתירה לדיון בפני הרכב שלושה.

3.

ביום 23.9.2007 הודיעו העותרים כי לאור החלתן של הוראות מעבר (מחודש ינואר 2007) לפיהן בכפוף להשתלמות מקצועית מתאימה יוכל העותר לשוב ולעסוק ביבוא ושיווק צמיגים לפרנסתו, התייתרה העתירה ועל כן התבקשה מחיקתה. העותרים עמדו, עם זאת, על פסיקת הוצאות. לעניין זה הם טענו כי החלת הנוהל החדש בשנת 2004 ללא הוראות מעבר היתה פוגעת ומפלה, והיא מנעה מן העותרים במשך יותר משנתיים להתפרנס ממקצועם, ללא כל הצדקה. המשיבים הודיעו כי הם מותירים את עניין ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובתיק בכללותו, ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, כמו גם לעמדת המשיבים, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל. אשר לשיעור ההוצאות, העותרים לא נקבו בסכום ההוצאות המבוקש. הם אף נמנעו מפירוט ההוצאות שנגרמו להם ומהגשת אסמכתאות או אומדן כלשהו לגבי שכר הטרחה בקשר לעתירה. במצב דברים זה, רואים אותם כמשאירים את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, שיקבע את סכום ההוצאות הסביר, ההכרחי והמידתי לנסיבות המקרה (ראו, בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 30.6.2005)). בענייננו, יש לקחת בחשבון את העובדה כי העותרים באו על סיפוקם כשנה לאחר הגשת העתירה, מבלי שנתקיים דיון בעתירה. עם זאת, יש להביא בחשבון גם את העובדה כי העותרים התבקשו להגיב לעמדת המשיבים והגיבו בנדון. בשים לב למכלול השיקולים ובכלל זה למהות העתירה, להיקפה, להתנהלות בעלי הדין ולמשך ההתדיינות בבית המשפט, באתי למסקנה כי יש לפסוק לזכות העותרים הוצאות בסך 10,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.