בג"ץ 169/17 קרין סופיה ארליך צור נ. מועצת מקרקעי ישראל

1.

לפניי בקשה – שהועברה לטיפולי לפני ימים אחדים – לפסיקת הוצאות לטובת העותרים בהליך שבכותרת.

2.

בשנת 2009 החליטה ממשלת ישראל לבצע רפורמה מקיפה במינהל מקרקעי ישראל. בליבת הרפורמה עמד העיקרון של העברת משטר ניהול המקרקעין בישראל ממשטר של חכירה לדורות למשטר של בעלות. לאורך השנים קיבלה המשיבה 1, מועצת מקרקעי ישראל (להלן: המועצה ), שורה של החלטות שבהן נקבעו התנאים לשדרוג זכות החכירה בין אם בתמורה ובין אם ללא בתמורה. בענייננו אין צורך לתאר בהרחבה את כל גלגולי ההחלטות שקיבלה המועצה ודי אם נציין כי ביום 5.9.2016 קיבלה המועצה החלטה מסוימת (החלטה 1478), אשר ביטלה הטבות שעוגנו בהחלטות קודמות באשר לשדרוג זכות החכירה ללא תמורה (להלן: החלטה 1478 ).

3.

ואולם, למרות שההחלטה התקבלה כאמור ביום 5.9.2016 ולמרות ששר האוצר חתם עליה ביום 28.9.2016, קבעה המשיבה 2 הוראת מעבר שלפיה תחולתה של ההחלטה החדשה תהיה מיום 29.8.2016 (להלן: הוראת המעבר ). הוראת מעבר זו היא שעומדת במוקד העתירה דנן. זאת משום שלגבי הנכס שרכשו העותרים, כך מתברר, הוגשה בקשה לשדרוג זכות החכירה ביום 7.9.2016. בשים לב לאופי הנכס, ובהתאם למשטר שחל לפני החלטה 1478, לא היה צורך לשלם ביחס לנכס סכום כלשהו בעבור שדרוג זכות החכירה. עם זאת, בהתאם להחלטה 1478 – שתחולתה נקבעה כאמור ליום 29.8.2016 אף שאושרה סופית ביום 28.9.2016 – נדרש היה לשלם בעבור שדרוג זה בגין הנכס שרכשו העותרים. ובמילים אחרות, ללא הוראת המעבר לא היו העותרים נושאים בתשלום בעבור השדרוג. במוקד העתירה תקפו, אפוא, העותרים את הוראת המעבר.

4.

העתירה הוגשה ביום 5.1.2017. זאת, לאחר ששלוש פניות של העותרים למשיבה 2 לא נענו (פניות מן הימים 1.11.2016, 13.11.2016, ו-4.12.2016). בטרם התקיים הדיון בעתירה הוגשה ביום 12.9.2017 תגובתם המקדמית של המשיבים. בתגובה המקדמית צוין כי בחודש מרץ 2017 שבה ונדרשה הנהלת המשיבה 2 להוראת המעבר והחליטה למעשה לבטלה (נקבע, כי המועד הקובע לתחולת ההחלטה יהיה מועד חתימת שר האוצר על ההחלטה דהיינו ביום 28.9.2016). כמו כן הוחלט על החזרת הכספים שנגבו ביתר מכוח הוראת המעבר. המשיבים עדכנו כי החלטה זו יושמה גם על העותרים במובן זה שביום 25.7.2017 בוצע החזר כספי מלא על הכספים ששילמו בגין שדרוג זכות החכירה. בהינתן השתלשלות עניינים עובדתית זו טענו המשיבים כי העתירה התייתרה ודינה להימחק. העותרים הודיעו מצידם כי הם מסכימים למחיקת העתירה אך לצד זאת עמדו על פסיקת הוצאות לטובתם בסך של 60,000 ש"ח. ביום 27.11.2017 הורתה כב' הרשמת ל' בנמלך על מחיקת העתירה וכן הורתה למשיבים להשיב לבקשה לפסיקת הוצאות. המשיבים הודיעו כי הם מותירים את עצם הבקשה לחיוב בהוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט אולם התנגדו לסכום ההוצאות שהתבקש על ידי העותרים.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אכן מוצדק במקרה דנן לפסוק הוצאות לטובת העותרים. אף שלא ניתן לקבוע בבירור מה הייתה מידת התרומה של העתירה לביטול הוראת המעבר (בהקשר זה יצוין כי בעניינה של הוראת המעבר התנהלה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בת"צ 29769-01-17) הרי שמנקודת מבטם של העותרים בוודאי שהגשת העתירה הייתה מוצדקת ולו מן הטעם שהמשיבים נמנעו מלהשיב לפניותיהם של העותרים בטרם הגשת העתירה. בתגובתם המקדמית לעתירה כמו גם בתשובתם לבקשה לפסיקת הוצאות לא הציגו המשיבים כל טעם מבורר להתנהלותם זו (ראו והשוו, בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים , פיסקה 5 (21.9.2010); בג"ץ 6398/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר האוצר

(15.8.2018) והאסמכתאות שם , בפיסקה 5). לצד האמור איני רואה הצדקה לפסוק לטובת העותרים את מלוא סכום ההוצאות המבוקש, ולעניין זה מקובלת עליי עמדת המשיבים כי העותרים לא כללו בבקשה כל הסבר באשר לחישוב סכום ההוצאות, לרבות לעניין שכר הטרחה והעלויות הנוספות שהיו כרוכות בהגשת העתירה מבחינתם (ראו והשוו, בג"ץ 4858/14 רלף נ' משרד הפנים (9.8.2015)).

6.

על רקע האמור לעיל ומשבחנתי את מכלול נסיבות העניין החלטתי לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים בהליך זה בסך של 8,000 ש"ח.