בג"ץ 1708/97 הזו סמיר נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זילר והשופטים ד' חשין וי' צור) שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת עונשו.

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בירושלים בביצוע סדרת עבירות הכוללות התפרצות לרכב (עבירה לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: "החוק"), גניבה מרכב (עבירה לפי סעיף 413ד (א) לחוק), קבלת נכס שהושג בפשע (עבירה לפי סעיף 411 לחוק), החזקת נכס החשוד כגנוב (עבירה לפי סעיף 413 לחוק), שיבוש מהלכי משפט (עבירה לפי סעיף 244 לחוק) והחזקת סם מסוכן מסוג הרואין לשימוש עצמי (עבירה לפי סעיפים 7 (א) ו- (ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-). הוא נדון לארבע שנות מאסר, מהן שלוש לריצוי בפועל ואחת על תנאי למשך שלוש שנים משחרורו. כמו-כן חויב להיות בפיקוח שרות המבחן במשך שנים עשר חודשים מיום שחרורו. המבקש ערער על גזר דין זה וטען, כי בית המשפט לא התחשב די הצורך בנסיבותיו האישיות, וכי נאשם אחר שעבר עבירות דומות, ורבות יותר במספרן. נדון על ידי בית משפט השלום בירושלים לעונש קל בהרבה.

2 בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע, כי בית משפט השלום הקדיש מחשבה רבה לגזירת דינו של המבקש, בהתחשב בנסיבותיו האישות, וכי העונש שהוטל על המבקש אינו כה חמור באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

3.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נימוקו היחיד של המבקש למתן רשות ערעור הוא, כי ההרכב שדחה את ערעורו קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על עבריין אחר (ואשר אליו התייחס המבקש גם בערעורו בפני בית המשפט המחוזי) והטיל על אותו עבריין מאסר של 30 חודשים בפועל, בעוד הוא נדון ל - 36 חודשי מאסר בפועל.

4.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. הן משום שהבקשה אינה מעלה עילה הראויה לדיון בערעור שני והן משום שטענת ההפלייה עליה מתבסס המבקש אינה מבוססת.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה הראוייה להידון בערכאה זו במסגרת ערעור שני, היינו שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראה: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בית משפט זה קבע לא פעם, כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שכל עניינה חומרת העונש שנגזר על המבקש (וראה: רע"פ 2056/97

עשקי נ' מדינת ישראל , לא פורסם). גם לגוף הדברים לא מצאתי בסיס לטענת המבקש. המבקש מנסה לגזור גזירה שווה בין עניינו, בו לא מצאה ערכאת הערעור, על פי הכללים הנקוטים בידה, מקום להתערב בגזר הדין שנגזר על ידי הערכאה הראשונה, לבין עניינו של אחר, בו החליטה ערכאת הערעור להחמיר בעונשו של נאשם, אך על פי הכללים הנקוטים בידה, לא מיצתה עימו את הדין. נסיונו של המבקש ליצור זהות מתמטית בין מקרים אלה לא צלח.

הבקשה נדחית.