בג"ץ 1719/02 עלי סעד נ. יוסף קארוט

1.בבחירות לראשות המועצה המקומית ינוח-ג'ת, שנערכו בתאריך 13.3.01, נבחר המשיב 1 (להלן: המשיב) לכהן פעם נוספת כראש המועצה, לאחר שקיבל 56% מן הקולות הכשרים. יריבו בבחירות, המבקש, קיבל 44% מן הקולות.

בתאריך 30.4.01 הגיש המבקש ערעור על תוצאות הבחירות לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו טען המבקש, כי יש לפסול את תוצאות הבחירות, וזאת מן הטעם שהמשיב עבר עבירה של שחיתות ואיום לפי סעיפים 88 ו89- לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה1965- (להלן: חוק הבחירות), בהטותו את תוצאות הבחירות על-ידי ניצול מעמדו, כראש מועצה מכהן, לצורך מתן שוחד בחירות תוך שימוש בכספי המועצה, ובכלל זה על דרך מתן תשלום והטבות עבור "קניית" קולות של בוחרים.

2.נוכח טענות המבקש, העביר בית-המשפט המחוזי את העניין לחקירת המשטרה, בהתאם לסעיף 73(א1) לחוק הבחירות. סעיף זה מתיר לבית-המשפט שאליו הוגש ערעור בחירות, במקרה שהועברו חשדות לחקירת המשטרה, להאריך עד לשנה את המועד שבו על בית-המשפט לפסוק בערעור. אלא שהמשטרה, אף לאחר שמונה חודשים, נמנעה מלהעביר לבית-המשפט את מסקנותיה, בהסבירה כי מדובר בחקירה מורכבת ומסובכת שנדרש זמן נוסף להשלמתה.

או אז קבע בית-המשפט המחוזי מועד לשמיעת ראיות, ובין הצדדים הוסכם לוותר על חקירה נגדית של מצהירים, ולהתבסס על מסמכים וראיות כתובות. בקשה שהגיש המבקש לדחיית מועדי שמיעת הראיות עד לאחר שיימסרו מסקנות המשטרה נדחתה, תוך שבית-המשפט המחוזי מסביר, כי המבקש לא תמך את בקשתו זו בתצהיר, ולא הראה כי חקירת המשטרה עומדת לפני סיום או כי חלה בה תפנית.

3.בפסק-דינו, שניתן בתאריך 31.1.02, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור, בקובעו כי פעולותיו והחלטותיו של המשיב, שלגביהן נטען כי עלו כדי עבירה פלילית, הוסברו על-ידי המשיב, והגם שלא כל ההסברים שסופקו משכנעים, עדיין אין הוכחה לכך, שהדברים נעשו בגלל הבחירות או תוך התנייה באשר להצבעת הבוחרים בבחירות. בית-המשפט המחוזי הסביר, כי, למשל, מול תצהיר של אחד העדים כי הוצעו לו טובות הנאה אם יתמוך בבחירת המשיב, העיד עד אחר, כי דווקא המצהיר היה זה שתבע את טובות ההנאה המדוברות, והמשיב סירב לבקשתו. עוד הצביע בית-המשפט המחוזי בהקשר זה על תצהיר של יועצה המשפטי של המועצה המקומית ינוח, עורך-הדין חוסאם ביסאן, שהוגש מטעם המבקש כדי לתמוך בטענות המבקש כנגד המשיב. למחרת הגשת תצהירו, הגיש עורך-הדין ביסאן הודעה שבה חזר מתוכן התצהיר, בהסבירו כי התצהיר הובא בפניו במפתיע וכי לא היה שותף לניסוחו.

בשולי פסק-דינו העיר בית-המשפט המחוזי כך:

בענייננו הסכימו כל הצדדים, כל אחד שיקוליו וטעמיו עמו, שהמצהירים לא ייחקרו על תצהיריהם. מצד אחד, גורם הדבר לכך שעננה מסוימת לגבי פעולות המשיב סמוך לבחירות לא פוזרה. מצד שני, יקשה מאוד לקבוע, גם ברמת ההוכחה האזרחית ... כי המשיב ביצע עבירות פליליות, או כי קרוב לוודאי שעשה כן, בשוחד בחירות...

לו היה המשיב מוותר על חקירת המצהירים אל מול הוכחה חותכת של שוחד בחירות, היינו מתן טובת הנאה תוך התנייה על תמיכה בבחירות סמוך למועד הבחירות, כשהדבר מוקלט או מתועד במסמך חתום, הייתי יכול אולי לשקול שמא יש לפרש זאת נגדו ... במצב הראיות כמונח בפני, העדר חקירה לה הסכים גם בא כוח [המבקש], מרצונו ומשיקולו, פועל נגדו.

4.מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טען המבקש, כי ראוי היה לחכות לחקירת המשטרה. עוד נטען, כי בית-המשפט שגה בהעמידו דרישה לקבל אך ראיות ישירות למתן שוחד בחירות, ובמקום זאת היה על בית-המשפט להסיק מסקנה מתאימה מתוך הראיות שהובאו בפניו, שדי בהן כדי לשכנע כי המשיב הפר את החוק.

5.טענות המבקש אינן יכולות להתקבל.

יש לדחות את טענת המבקש בדבר הצורך להמתין לסיום חקירת המשטרה. חוק הבחירות עצמו הגביל בסעיף 73(א1) הנ"ל את התקופה המירבית שבה יכול בית-המשפט לעכב את מתן פסק-דינו, והעמיד תקופה זו על שנה מיום הגשת ערעור הבחירות. הוראה זו משקפת את האיזון הנדרש בין הצורך במתן אפשרות למיצוי הערעור, לבין ההכרח להביא לסיום הסכסוך בנוגע לתוצאות הבחירות, וזאת על-מנת לאפשר את המשך כהונתו של ראש המועצה שנבחר ללא החשש כי בחירתו תבוטל.

ואומנם, בית-המשפט המחוזי המתין כתשעה חודשים לתוצאות חקירת המשטרה בטרם פסק בערעור. אלא שכאמור, במסגרת הבקשה שהגיש המבקש לעכב את מתן פסק-הדין לא נטען - וממילא לא עלה בידי המבקש להוכיח - כי בהמתנה של שלושה חודשים נוספים יהיה כדי לשנות את מצב הדברים הקיים. על-פי מצב זה, מורכבותה הרבה של החקירה אינה מאפשרת את השלמתה בתוך פרק-הזמן שקצב חוק הבחירות. בנסיבות אלו, בית-המשפט המחוזי העדיף, ובדין, את האינטרס בדבר סיום הסכסוך והפיכת בחירת המשיב לעובדה מוגמרת.

אך מובן הוא, כי אין במתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי כדי לקטוע את חקירת המשטרה בעניין החשדות כנגד המשיב. אף אין בפסק-הדין כדי לשלול את האפשרות העקרונית שאם מסקנות המשטרה יהיו לחובת המשיב, יהיה בהן כדי להוביל לסיום מוקדם של כהונתו.

6.אשר לטענת המבקש כי על בית-המשפט המחוזי היה לקבוע כי הוכח שהמשיב נתן שוחד בחירות, הרי שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מבוסס על ממצאים עובדתיים, שאותם קבע בית-המשפט לאחר שמיעת ראיות, ובמסגרת ההסדר הדיוני שעליו הסכימו הצדדים. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות שבעובדה של הערכאה הדיונית, והמבקש לא הצביע במקרה שבפניי על עילה לסטות מכלל זה.

יוער בהקשר זה, כי, כעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בית-המשפט לא הציב דרישה לקבל ראיות ישירות דווקא, אלא, נוכח התשתית הראייתית שהציג המבקש, היעדרן של ראיות ישירות בצירוף הסכמת המבקש לוותר על חקירת מצהירים, הובילה לכך שבידי המבקש לא עלה להוכיח, אף ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי המשיב עבר על החוק.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.