בג"ץ 1791/00 מחמוד חלדי נ. מדינת ישראל

המערער הורשע, על יסוד הראיות, בעבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב' לחוק העונשין. כן נמצא אשם בסיוע לשוד מזוין, שהתבטא בהשתתפותו בגניבת הרכב ששימש לצורך ביצוע השוד, ובשל כך הורשע גם בסיוע לשוד מזוין, לפי סעיפים 402(ב) + 31 לחוק הנ"ל. הרשעת המערער מבוססת על שורה של ראיות נסיבתיות. בערעורו על ההרשעה קיווה הסניגור לשכנענו, כי הראיות שהובאו נגד המערער אינן מבססות את אשמתו ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. שמענו טענות הסניגור ולא מצאנו בהן טעם המצדיק להתערב במימצאי הכרעת הדין.

בשל הרשעתו בעבירות הנ"ל גזר בית המשפט המחוזי על המערער שלושים ושלושה חודשי מאסר בפועל ושנים-עשר חודשי מאסר על-תנאי. בערעורו על חומרת העונש ביקש הסניגור כי נשתמש בשיקול דעתנו להקלתו של עונש המאסר. אנו סבורים כי העונש שנגזר על המערער איננו חמור במידה המצדיקה התערבותנו.

הערעור, על שני חלקיו, נדחה.