בג"ץ 1820/06 פלוני נ. שר הפנים

השופטת א' חיות:

בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי יוענק לעותר 2 מעמד בישראל מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק האזרחות ) במסגרת הליך של איחוד משפחות ולחלופין בשל הסכנה הנשקפת לחייו לטענתו אם ישוב להתגורר בתחומי הרשות הפלסטינית.

1.

העותר 2, תושב האזור ויליד שנת 1971, נישא בשנת 1998 לעותרת 1, שהינה אזרחית ישראל. לבני הזוג שלושה ילדים והם מתגוררים ביפו. בשנת 1999 פנתה העותרת 1 אל משרד הפנים בבקשה לאיחוד משפחות עם העותר 2 אך הבקשה סורבה מטעמים ביטחוניים. בשנת 2001 טענה העותרת 1 כי התשובה לבקשה שהגישה בשנת 1999 לא הגיעה לידיה ובמשרד הפנים נמסר לה כי הבקשה סורבה. ביום 17.3.2003 שבה העותרת 1 ופנתה למשרד הפנים לצורך חידוש הטיפול בבקשתה אך הבקשה נדחתה נוכח הוראות חוק האזרחות.

2.

בעתירה מלינים העותרים על דחיית הבקשות שהגישו לאיחוד משפחות בייחוד נוכח העובדה שביתם הבכורה, העותרת 3, לוקה בשיתוק מוחין ונזקקת לטיפולם הצמוד של שני הוריה. העותרים מוסיפים ומעלים טענות בדבר אי חוקתיות החלטת הממשלה מיום 12.5.2002 לעניין איחוד משפחות וחוק האזרחות המעגן החלטה זו. לבסוף טוענים העותרים כי נוכח האהדה שגילה העותר 2 למדינת ישראל במשך השנים נשקפת סכנה לחייו אם יתגורר בתחומי הרשות הפלסטינית וכי גם מטעם זה יש להעניק לו מעמד בישראל. ביום 9.3.2006 הוצא צו ביניים בעתירה המורה למשיבים להימנע מהרחקתו של העותר 2 מישראל עד למתן החלטה אחרת.

3.

המשיבים טוענים בתגובתם כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי וזאת נוכח הזמן הרב שחלף מאז שסורבה בקשת העותרים לאיחוד משפחות בשנת 1999. המשיבים מוסיפים וטוענים כי נוכח הוראות חוק האזרחות בדין נדחתה בקשתם השנייה של העותרים לאיחוד משפחות וכי הטענות שהם מעלים בדבר אי-חוקתיותו של חוק האזרחות נדונו ונדחו בפסק הדין בבג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם, 14.5.2006). המשיבים מוסיפים וטוענים כי הנכות ממנה סובלת העותרת 3 אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הבקשה לאיחוד משפחות שכן העותרת 3 ואימה העותרת 1 הן בעלות מעמד בישראל, וכעולה מן העתירה העותרת 3 אף זכאית לקצבת נכות. אשר לטענת העותר 2 לגבי הסכנה הנשקפת לחייו בתחומי הרשות, בעת הגשת העתירה טענה זו טרם נבחנה על ידי המשיבים ועל כן הופנה עניינו של העותר 2 באותו שלב לבחינה על ידי ועדת המאוימים. בהודעה מעדכנת מיום 11.3.2007 הודיעו המשיבים כי הוועדה דנה בעניינו של העותר והחליטה לדחות את הבקשה שכן לא נמצאו אינדיקציות המעידות על כך שנשקפת סכנה לחייו בתחומי הרשות הפלסטינית. המשיבים הוסיפו ועדכנו כי לעותר מלאו זה מכבר 35 שנים ועל כן דרכם של העותרים פתוחה בפניהם להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחות, בציינם כי העותרים הודיעו שאכן הגישו בקשה כאמור.

4.

דין העתירה להידחות על הסף. טענות העותרים בכל הנוגע לדחיית בקשתם לאיחוד משפחות בשנת 1999 דינן להידחות מחמת שיהוי בשל הזמן הרב שחלף מן המועד שבו ניתנה ההחלטה בבקשה ועד להגשת העתירה (ראו בג"ץ 724/03 מחמוד נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 28.5.2007)). הבקשה לאיחוד משפחות שהגישו העותרים בשנת 2003 נדחתה נוכח המצב המשפטי הקיים בהתאם לחוק האזרחות ובשל העובדה שבעת הגשת הבקשה העותרים לא נכנסו לגדר איזה מן החריגים המנויים בחוק ואין מקום כי נתערב בכך (ראו בג"ץ 4022/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם, 11.1.2007)). יחד עם זאת,

כיום העותר 2 הוא בן למעלה מ-35 שנים ועל כן פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה להיתר שהייה בישראל על פי הוראת סעיף 3(1) לחוק האזרחות, אשר תיבחן לגופה. העותר 2 אף רשאי, ככל שימצא לנכון, להגיש בקשה לקבלת היתר שהייה או רישיון ישיבה מכוח הוראת סעיף 3א1 לחוק מטעמים הומניטאריים מיוחדים (ראו: בג"ץ 9794/02 אלעביד נ' השר לביטחון

פנים (טרם פורסם, 28.5.2007); בג"ץ 233/06 אשר נ' שר הפנים (טרם פורסם, 31.5.2007)). אשר להחלטתה של ועדת המאוימים. זו ניתנה לאחר הגשת העתירה ונוכח השינוי שחל בינתיים במצבו האישי של העותר העשוי לבוא בגדר אחד החריגים לחוק האזרחות, לא מצאנו מקום להידרש לעניין זה לגופו. העותר רשאי עם זאת לשוב ולפנות בעתירה מתאימה בנדון ככל שהדבר יידרש.

אשר על כן, העתירה נדחית. צו הביניים שניתן יעמוד בתוקפו למשך 90 ימים נוספים על מנת לאפשר לעותר 2 לפעול להסדרת שהותו בישראל.

אין צו להוצאות.