בג"ץ 1826/99 דב סובול נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ב' אופיר-תום) בעבירה של זילות בית משפט (עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז1977-). זאת לאחר שבכתב ערעור שהגיש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה כתב: "אני רואה בהתנהגות של השופט דורון מעשה אנטישמי -גזעני, כי היני חובש כיפה ועתור זקן עבות." בית המשפט גזר עליו מאסר על תנאי לתקופה של שנה וקנס כספי של 1,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו דחה את ערעורו (בדעת רוב, השופטים א' סטרשנוב, וש' טימן, כנגד דעתו החולקת של השופט ע' מודריק). המבקש ביקש וקיבל רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה (על ידי כב' השופטים י' קדמי, י' טירקל וד' ביניש) ביום 6.7.98, הגם שסכום הקנס שהושת עליו הופחת ל - 500 ש"ח.

2.מונחת בפני בקשה לקיום משפט חוזר בעניין זה. טענתו העיקרית של המבקש מתייחסת לדברי אחד משופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, השופט ש' טימן, לפיהם:

"ראוי להזכיר, בפתח הדברים, שענין המחשבה הפלילית הנדרשת על פי סעיף 255 לחוק העונשין, לא הועלה על ידי המערער ועל כן פטורים אנו מדיון בשאלה זו..." .

לטענתו של המבקש, משתמע מאמירה זו, כי אין עוד יסוד לניתוח המשפטי שבבסיס הרשעתו בשלוש הערכאות. עוד טוען המבקש, כי הרשעתו התבססה על תקדימים שנגעו להתבטאויות מחוץ לכתלי בית המשפט - ולא להתבטאויות במסגרת הליך משפטי.

3.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני מכח תקנה 2 (ג) לתקנות בית משפט (משפט חוזר), תשי"ז1957-, מתנגד לקיומו של משפט חוזר. לשיטתו, נובעת הבקשה מקריאה שלא כהלכה של דברי השופט טימן. השופט קבע, כי הואיל והמבקש לא עורר את שאלת קיומו או היעדרו של יסוד נפשי אין הוא נדרש לעניין זה, ואילו המבקש מבין קביעה זו, כאילו נאמר בה, כי לא הוכח דבר קיומו של יסוד נפשי (לעניין זה, מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי טענה זו הועלתה במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש). היועץ המשפטי לממשלה מוסיף וטוען, כי הבקשה אינה מצביעה אף לא על אחד מיסודותיו של סעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "החוק"), שכן אין המבקש טוען טענה כלשהי שעניינה ראיות או עובדות ואף אין הוא מציג טיעון של ממש באשר לעיוות דין - הוא מנסה לשוב ולהעלות את הטענה המשפטית שנדחתה בשלוש ערכאות, ולפיה חל על מעשהו הפטור מאחריות פלילית הקבוע בסעיף 13 (5) לחוק לשון הרע, התשכ"ה1965-. טענה זו היא טענה שמקומה בערעור - ולא בבקשה למשפט חוזר (בשולי חוות דעתו, מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי אפילו נתכוון המבקש, שאינו מיוצג, לעתור לקיומו של דיון נוסף, ולא לבקש משפט חוזר, עדיין אין מקום לבקשתו. שכן לא הצביע על עילה מן העילות הנקובות בסעיף 30 לחוק).

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 31 (א) לחוק קובע:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים

אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. "

המבקש אינו טוען טענה כלשהי הנוגעת לעובדות או לראיות בעניינו. ככל הנראה הוא מבין שלא כהלכה את דבריו של השופט טימן ורואה בהם קביעת ממצא, ולא חלק מהגדרת המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט המחוזי. גם הטענה לפיה נעשה שימוש באסמכתא שאינה ממין העניין אינה נושא למשפט חוזר. מה גם שממילא לא הסתמך בית המשפט העליון על אסמכתא זו. אכן, הסוגייה לה נדרשו שלוש הערכאות היא סוגייה מעניינת, ולא בכדי ניתנה רשות ערעור לגביה. אולם אין משמעות הדבר, ששמשנפסקה הלכה שלא כדעת המבקש נתעורר, מניה וביה, חשש של ממש, כי למבקש נגרם עיוות דין. לעניין זה נפסק:

"אין לומר, כי כאשר הורשע נאשם בפסק דין המעלה שאלה משפטית, כי אז, קיים חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין. אחרת, הופך הליך המשפט החוזר להליך של ערעור, ולא לכך נועד ההליך. לא זו התכלית שעמדה ביסוד חקיקתו של סעיף 31 (א)(4) הנ"ל. משניתנה למבקש ההזדמנות הראויה לטעון כל טענותיו, ומשקויים בעניינו הליך הוגן, ומשנשמרו זכויותיו כנאשם בפלילים, נחה דעתי כי לא מתעורר חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין" (מ"ח 2224/97 - ישראל אזר נ' מדינת ישראל, לא פורסם).

דבים אלה יפים אף לענייננו.

סיכומו של דבר: לא מצאתי בבקשה בפני אף לא אחת מן העילות לקיומו של משפט חוזר, כהגדרתן בחוק. אי לכך הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית.