פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
1844/06
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העותרים:
1. וליד
רינאווי
2. קליר רינאווי
נ ג ד
המשיבים:
1. ראש הממשלה
2. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש
3. רשם המקרקעין-בית אל
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
כ"ג באייר התשס"ו
(21.05.2006)
בשם העותרים:
עו"ד סני חורי
בשם המשיבים:
עו"ד יובל רויטמן
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
עניינה של העתירה בבקשת העותרים כי נורה למשיבים לתקן את תוואי גדר הביטחון שצפונית לירושלים, סמוך לשכונת דחיית אל-באריד, כך שביתם של העותרים יוותר בצידה ה"ישראלי" של גדר הביטחון.
1.העותרים, שהינם אזרחים ישראלים, הם בעלים, לדבריהם, של מספר חלקות מקרקעין בשכונת דחיית אל-באריד שמצפון לירושלים (להלן – המקרקעין ). לדברי העותרים, הם רכשו את המקרקעין בשנת 1973 מיורשיו של הבעלים הרשום. המקרקעין מצויים בשטח יהודה ושומרון (איזור C ). מכיוון מערב, גובלים המקרקעין בקו התחום המוניציפאלי של ירושלים. תוואי הגדר באיזור המקרקעין מורכב משני חלקים. ממערב למקרקעין עוברת גדר ההפרדה לאורך כביש מס' 60. הקמת מקטע זה של הגדר הושלמה. תוואי הגדר מדרום למקרקעין נכלל בצו תפיסה 57/05/ת' (יהודה ושומרון), התשס"ה-2005. צו התפיסה פורסם במרץ 2005 והעבודות להקמת התוואי הדרומי החלו בנובמבר 2005. כנגד צו תפיסה זה מופנית העתירה.
2.במתחם המקרקעין מצויים כמה מוסכים. לדברי העותר, חלק מהמוסכים שייכים לו ויתרתם לישראלים אחרים. רוב העובדים מגיעים מירושלים וכך גם הלקוחות של אותם מוסכים. לדברי המשיבים, מצויים במתחם גם שני מוסכים השייכים לפלסטינים והמעסיקים פועלים פלסטינים. במתחם גם מתגוררים, בשכירות, שתי משפחות פלסטיניות. כמו כן מצויים במתחם מחרטה וחנות חלקי חילוף, השייכים לתושבים פלסטינים.
3.העותרים מבקשים כי נורה על תיקון תוואי הגדר והסטתו צפונה, כך שהמקרקעין יוותרו מצידה "הישראלי" של הגדר, דרומית לתוואי. לטענת העותרים, הם ימצאו במצב בלתי נסבל, כאשר כאזרחים ישראלים ימצאו בצידה "הפלסטיני" של הגדר. הגדר תפריד בין ביתם ועסקיהם לבין ירושלים. לטענתם, קיימים קשרים רבים בין העותרים לבין ירושלים. בניית הגדר תביא לקריסת עסקיהם ומדובר למעשה בגירושם מביתם. בכך סותרת הקמת הגדר את עקרון המידתיות. כסעד חלופי מבקשים העותרים, ככל שהתוואי יוותר על כנו, לזכותם בפיצוי בשווי החלקות והנכסים שבבעלותם.
4.המשיבים מבקשים כי נדחה את העתירה. לטענת המשיבים דין העתירה להידחות על הסף, הן מחמת שיהוי כבד בהגשתה והן מחמת חוסר נקיון כפיים של העותרים. לעניין השיהוי נטען כי צו התפיסה נשוא העתירה פורסם בחודש מרץ 2005, כשנה לפני הגשת העתירה. לעניין חוסר ניקיון כפיים נטען כי לעתירה לא צורפה כל התכתבות בין העותרים למשיבים. בעתירה גם לא הוזכר דבר קיומה של עתירה אחרת, המופנית כנגד אותו צו תפיסה, בה החליט בית המשפט על ביטול צו הביניים והתיר המשך העבודות להקמת הגדר (בג"ץ 3648/05).
5.המשיבים מוסיפים כי דין העתירה להידחות גם לעיצומה. המקרקעין נשוא העתירה מצויים באזור יהודה ושומרון (שטח C ). אין כל טעם או עילה לחייב את המשיבים להותירם בצד "הישראלי" של הגדר. זאת ועוד, במקרקעין אלו מצויים פלסטינים, ששינוי התוואי יותירם ב"מרחב תפר". הנגישות למקרקעין אלו מישראל תתאפשר באמצעות "מעבר קלנדיה", בכפוף לקבלת ההיתרים הנדרשים. באשר לדרישת העותרים לקבל פיצויים בסכום שווי החלקות והנכסים, המשיבים סבורים כי אין להיזקק לדרישה זו, מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת תביעה לבית המשפט המוסמך. מעבר לכך, אין כל בסיס לדרישת הפיצוי. אין לישראלי כל זכות מוקנית שנכסיו יוותרו בצד "הישראלי" של גדר הביטחון. תוואי הגדר נקבע מטעמים ביטחוניים ולא על מנת "לשמר" נכסים "ישראלים".
6.לאחר שמיעת טענות הצדדים, ולאחר שעיינו בחומר שהונח לפנינו, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. טענותיהם העיקריות של העותרים נוגעות לפגיעה הכלכלית שתיגרם להם, לטענתם, עקב בניית גדר ההפרדה דרומית למקרקעין, בתוואי הנוכחי. אכן, מוכנים אנו להניח כי הקמת הגדר באופן שמותיר את המקרקעין בצידה ה"ישראלי" של הגדר היה מיטיב עם העותרים. אולם בכך לא די. לשיקולים כלכליים הנוגעים לעותרים משקל מוגבל במכלול השיקולים שעל המפקד הצבאי לשקול ולאזן. עליו להביא בחשבון את הצרכים הביטחוניים של הצבא והמדינה, האינטרסים של האזרחים או התושבים הישראלים, והאינטרסים של התושבים הפלסטיניים. האיזון בין כל אלה אינו פשוט. בנסיבות העניין, הננו סבורים כי האיזון שנערך על ידי המשיב הוא מידתי, ואין יסוד להתערב בשיקול דעתו של מפקד האזור, לפיו האיזון בין השיקולים השונים בעניין זה מצדיק שלא להסיט את התוואי צפונה. אכן, מוכנים אנו להניח כי הקמת הגדר בתוואי הנוכחי פוגעת בעותרים. אולם, העתקת תוואי הגדר צפונה תותיר תושבים פלסטינים המתגוררים במקרקעין ובסמוך להם ב"מרחב תפר" ותפגע במרקם חייהם. העתקת הגדר צפונה תחייב את הפלסטינים ב"מרחב התפר" לעבור דרך מחסומים, תוך שהפגיעה בהם אינה שקולה כנגד הפגיעה בעותרים. במצב דברים זה, לא מצאנו מקום להיעתר לדרישת העותרים להסטת התוואי צפונה.
7.ככל שטענות העותרים מופנות כנגד סירוב המשיבים לפצותם בקשר למקרקעין, הרי שהעניין צריך להתברר בהליך אזרחי מתאים. אין מקום להיזקק לסוגיה זו במסגרת עתירה כנגד צו תפיסה שהוציא המפקד הצבאי לשם בניית גדר הפרדה. הוא הדין לגבי טענות העותרים בדבר מימוש בעלותם ורישום זכויותיהם במקרקעין. ממילא, אין בקביעתנו זו בדבר דחיית העתירה משום נקיטת עמדה בשאלות העולות בבג"ץ 10366/04 שעניינו רישום הזכויות במקרקעין. לבסוף, אין בפסק דיננו זה משום נקיטת עמדה בעתירות האחרות התלויות ועומדות בבית משפט זה בעניין תוואי הגדר באזור א-ראם (בג"ץ 5488/04; בג"ץ 6080/04; בג"ץ 3648/05). שום דבר בפסק דין זה אין בו כדי להשליך על אותן עתירות וההכרעה באותן עתירות לא תהיה מושפעת באופן כלשהו מן ההכרעה בפסק דין זה. נוכח מסקנתנו כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבותו של בית המשפט, איננו מוצאים מקום להידרש לטענת הסף שהעלו המשיבים בדבר שיהוי וחוסר ניקיון כפיים.
העתירה נדחית.
ה נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, י"ט בסיון התשס"ו
(15.06.2006).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ת ש ו פ ט ת